בשנת 2019 צייץ הסופר האמריקאי סם רוברטס שהוא ואשתו מתחרטים על בנם. הורים ברחבי העולם הטיחו את סם על היותו אנוכי, לא טוב, ושאלו: "למה שמישהו יגרום לכאב כזה לילד שיכול יום אחד לקרוא את הציוץ"
בציוץ שנמחק כעת כתב: “אשתי ואני במקור רצינו שלושה ילדים, נולד אחד והחלטנו אחרי כמה שנים שאחד זה זה מספיק עבורנו. למרות שאני אוהב את הבן שלי אני עכשיו גם מכיר את עצמי מספיק טוב וגם מכיר את האתגרים של ההורות מספיק טוב כדי לומר שלהביא ילד לעולם היה הדבר הכי מצער בחיים שלי".
"הבאתי ילדים רק כדי לרצות את אשתי"
הגולשים כמובן לא נשארו אדישים וצבא הטוויטר החל לתקוף, אולם מה שהם לא לקחו בחשבון הוא שיש קבוצה שקטה של הורים שמסכימים עם הפוסט ולא מסכימים להודות בקול שהם מרגישים ככה.
קשה להצהיר על נתונים מדויקיםבנושא כזה שנחשב לטאבו, אבל בסקר גרמני שערך YouGov בשנת 2016, אחד מכל חמישה זוגות אמר שהוא מתחרט על ההפיכה להורים. ולא צריך להתאמץ יותר מדי בכדי למצוא אנשים כאלה. קחו לדוגמא את קבוצת הפייסבוק "אני מתחרט על הילדים" (I Regret Having Children), שם אנשים מפרסמים סיפורים אנונימיים. יש בה מעל 28,000 חברים.
בפוסט שכתב לאחרונה כתב אחד: “אשתי הייתה צריכה להיות אמא. אני חושב שהיא ראתה את כל החברים שלה ובני הדודים שלה מביאים ילדים, אז היא רצתה להיות במועדון האמהות הזה. זרמתי איתה כדי לרצות אותה והייתי בסדר עם ילד אחד, אבל היא המשיכה לשכנע אותי לעוד אחד. שוב נכנעתי כדי לשמח אותה, אז הנה אנחנו עם שני פעוטות. שנינו עם מצבי רוח, לא יכולים לסבול אחד את השניה חצי מהזמן וחיי המין שלנו מתים. כל זה רק כדי שהיא תהיה שמחה".
"הילדים הפכו לסבל מבחינתי", הוא המשיך, "זה הגיע למצב שאני לא נהנה יותר להיות בבית. אני חושש מסופי השבוע, אני מעדיף את שבוע העבודה בו אני צריך להיות הורה רק כמה שעות ולא כל היום. זה רעש ללא הפסקה, צרחות, בכי, יבבות, מלחמות. אלה לא החיים שרציתי. הבן הקטן שלי הוא טורנדו של הרס והוא שובר כל דבר שהוא יכול להגיע אליו, לא משנה כמה אני אנסה להתיש אותו. הקטנה היא יותר תלותית כי היא תינוקת. אני מרגיש מרומה מזה שהבאתי אותם בגלל דחפים ביולוגיים ואיזה דימוי רומנטי של ילדים שמקובל בחברה ולא קרוב למציאות".
“אני אוהב את הילדים שלי, אבל אני מתחרט עליהם עמוקות, על כל אחד מהם", הוא מסכם, "מעולם לא רציתי אף אחד מהם; הנסיבות מסבירות פחות או יותר מדוע הבאתי עם כולם. נסו לדמיין את האשמה והמשקל הנפשי שיש לך חבורה של ילדים שאתה אוהב אך מעולם לא התכוונת או רצית".
"אם הייתי יכול להחזיר את הגלגל, לא הייתי מביא ילדים"
גם ג'יימס (השם המלא שמור במערכת), הוא איש פרסום בן 47 שמעולם לא רצה ילדים. בת הזוג שלו מאוד רצתה והוא מספר שהרגיש לחץ ממנה, מהמשפחה שלו והחברה - והוא החליט ללכת בעקבותיה. "כשהייתי בן 40 אנשים כל הזמן שאלו אותי מתי אני מתכוון להביא ילדים לעולם. אנשים לא האמינו שאני בן 40 ומעולם לא נולדו לי ילדים או הייתי נשוי, אז חשבתי שאולי משהו לא בסדר איתי".
"מעולם לא אהבתי ילדים", המשיך ג'יימס, "אבל כולם כל הזמן אמרו לי 'אתה תרגיש אחרת כשזה יהיה הילד שלך', או 'להביא לעולם ילדים זה הדבר הכי טוב שקורה לך'. אז הבאתי לעולם ילדה עם בת הזוג שלי דאז, ומאז כבר נפרדנו ועכשיו אני נמצא איתי חצי מהזמן, בחלוקה עם האקסית".
"אני מרגיש שחיי הישנים נעצרו כשהיא נולדה, ואני מתגעגע אליהם", הוא משתף, "נהגתי לראות הופעות, ללכת לתיאטרון, לקרוא ספרים, לטייל ולבקר בברים. פעם היו לי שיחות על אמנות, פוליטיקה ומוסיקה; עכשיו הכל קשור לבתי ספר, מדשאות ושיעורי שחייה. אני בר מזל אם נשארות לי לעצמי כמה שעות בשבוע".
ג'יימס אומר שהוא מרגיש כאילו הוליכו אותו שולל להביא ילדים לעולם. "אנשים אומרים כמה הם מבורכים להביא ילדים ואיך שהם אוהבים אותם, אבל ברגע שיש לך ילדים ומתלוננים על ארוחות צהריים בבית הספר, בוכים ולא ישנים - אתה מבין כמה זה גרוע אחרי מעשה. אני יכול לומר בכנות שזה קשה יותר ממה שאי פעם דמיינתי, ואם הייתי יכול להחזיר אחורה את הזמן, לא הייתי עושה את זה".
"לא משנה מה את עושה - את מפלצת"
התופעה של חרטה על הבאת ילדים לא קיימת רק בקרב גברים. טרייסי (השם המלא שמור במערכת), היא אם חד הורית בת 32 לבת 14 והיא מספרת שהצטרפה לדף הפייסבוק "אני מתחרט על הילדים" כי היא הופתעה שיש אנשים שמרגישים כמוה. היא הבינה שהיא לא לבד אחרי שקראה בפורום ברשת ספר בשם "אימהות מצערת" מאת הסופרת הישראלית אורנה דונאת. "זו הייתה הפעם הראשונה שגיליתי שאנשים מרגישים כמוני."
כשטרייסי נכנסה להריון, היא מספרת שחשבה ברצינות למסור את התינוק לאימוץ. "הבנתי שבטווח הארוך זה יהיה גרוע יותר עבור הבן שלי", היא אומרת, "אם הייתי יכולה לחזור ולשנות הכל, הייתי דואגת שלעולם לא יהיה לי ילד. לבן שלי אין מושג איך אני מרגישה - לא הייתי רוצה לפגוע ברגשותיו".
"אני לא רוצה שבני יחוש אי פעם שאני שונאת אותו. אני בכלל לא שונאת אותו, אני דווקא אוהבת אותו כאדם. אני פשוט לא נהנית לגדל אותו".
טרייסי נאבקת בתפיסה השיפוטית של הסביבה. "כהורה אתה אף פעם לא יכול לעשות שום דבר נכון. אם יש לך ילד, אתה אנוכי. אם אין לך ילד, אתה אנוכי. כל מה שאתה עושה נשפט, אין באמת דברים חיוביים”, היא אומרת.
"כאישה, אם את מוותרת על התינוק, את מפלצת; אם את עוברת הפלה, את מפלצת; אם יש לך ילד ואת לא אוהבת את זה, את מפלצת. החלק הגרוע ביותר הוא, שאני לא יכולה לספר לאף אחד מה אני מרגישה. צריך לשמור את הסוד בפנים הרבה זמן, את מרגישה ממש לבד".
למרות שטרייסי מתחרטת על היותה הורה, היא עדיין חשה קשר עם הבן שלה. "אני לא רוצה שבני יחוש אי פעם שאני שונאת אותו. אני בכלל לא שונאת אותו, אני דווקא אוהבת אותו כאדם. אני פשוט לא נהנית לגדל אותו".
מה לעזאזל עשינו?!
היועצת לזוגיות בלידה אלי טיילור, מחברת "Becoming Us", מסבירה כי לרוב ההורים יש רגשות מעורבים לגבי לידת תינוק, ומצטטת את אובדן אורח החיים, אובדן הספונטניות ואובדן השליטה בחיים, כגורמים משמעותיים.
"חרטה יכולה לנוע בין התבוננות זו בזה וחשיבה 'מה לעזאזל עשינו?' לאנשים שמערכת היחסים שלהם התפרקה מכיוון שלא הייתה להם מספיק תמיכה במהלך ההורות."
ואכן, מחקרים מראים שכמעט כל הזוגות - 92 אחוזים - חווים סכסוך מוגבר בשנת ההורות הראשונה שלהם, כאשר הנושא המפלג ביותר הוא חלוקת עומס העבודה. שני שליש מדווחים כי מערכות היחסים שלהם סבלו בשלוש השנים הראשונות ללידת הילד.
טיילור אומרת שהיא מרבה לייעץ להורים שמרגישים אשמים על כך שהם רוצים לעזוב ואינם מסוגלים להתמודד עם אתגרים מהיום להיום. "הם מתחרטים על הילדים ומייחלים שלא היו מביאים אותם. קשה להם מאוד להודות בכך. הרבה הורים לא צופים עד כמה יהיו השינויים בחייהם משמעותיים. זה משהו שהם לא מוכנים מספיק אליו.יש אנשים שמצפים שהיותם הורים תעשה את חייהם מאושרים יותר, או שהם יאהבו יותר את בן או בת הזוג שלהם. מחקרים מראים שזה לא המקרה. מייעוץ אני יודע שכאשר הורים יכולים להבין את הסיבות לתחושותיהם ולאמת את הסיבות הללו, התחושות האלה מתבהרות".