אודליה אלטמן-שטרן היא עורכת דין ידועה ומשגשגת לענייני משפחה. ככזו נחשפה פעמים רבות למשברים הפוקדים זוגות שמתקשים להביא ילדים לעולם, ולמרות מעורבותה, עד שקושי כזה הגיע לפתח ביתה, לא באמת הרגישה את המצוקה ועומק המורכבות. כשקרה הדבר, ובעלה של אודליה והיא לא הצליחו להרות ילד שני, היא החליטה לכתוב על זה ספר.
ספרה החדש, הספר השני פרי עטה, "שלי מהבטן", יוצא עכשיו בהוצאת תכלת, ומספק הצצה לתהליך הפונדקאות שעברה כל המשפחה בדרך לתינוקת המיוחלת.
"הספר נכתב במהלך ולאחר הליך של פונדקאות בחו"ל שבמהלכו בעלי ואני, שהיינו כבר הורים לילד אחד, שנולד באופן טבעי, הבאנו לעולם את בתנו השנייה," מספרת אלטמן-שטרן. "הלידה הראשונה שלי הסתבכה ולא עלתה יפה. אחרי ניתוח חירום קיסרי, סבלתי מסיבוכים קשים שגרמו לכך שאושפזתי והייתי בסכנת חיים. לאחר מכן לא הצלחתי להרות שוב. עברנו טיפולי הפרייה חוץ גופית שגם הם לא צלחו. אני עו"ד לדיני משפחה, ובין היתר טיפלתי בהסכמים לנשיאת עוברים, קרי פונדקאות בארץ. זוג חברים טובים מאד שלי ושל בעלי, שהם הומואים, נזקקו לשירותיי כאשר פנו להליך של פונדקאות בחו"ל, וכך נחשפנו גם לאופציה הזו, ובעקבות ניסיונם המוצלח, יש להם כבר בת ובן שנולדו כך, החלטנו גם אנחנו לצאת למסע הזה ולעשות פונדקאות בארה"ב."
"בני יקרא את הספר רק אם יוציאו את הפורטנייט מחוץ לחוק"
אודליה מודה שהחשיפה לוותה בחשש גדול. "כשסיימתי לכתוב, נתתי אך ורק לבעלי לקרוא את הספר. אף אחד אחר לא קרא אותו ואיש אפילו לא ידע על שאני כותבת אותו לפני שהוא הודפס," היא מגלה. "ברגע שקיבלתי את אישורו של בעלי - הלכתי על זה. הספר הוא אמנם לא אחד לאחד, יותר כמו האלטר-אגואים של הדמויות האמיתיות, אבל שאבתי השראה רבה מהסיפור האישי שלי והדמיון אינו מקרי. חששתי מתגובות של בני משפחה, חברים מהעבר ומההווה, שכנים, אפילו מורות מבית הספר... פחדתי שלא ידברו איתי יותר. לשמחתי, קיבלתי רק תגובות אוהדות. כנראה שאנשים נהנים למצוא את עצמם בספר. על כל פנים, הספר הוא כמו מופע סטנד-אפ אחד ארוך, מאד לא פוליטיקלי קורקט, ולכן כולם מבינים שהכול נאמר בהומור. הכתיבה הייתה כמו טיפול פסיכולוגי, ובטח יותר בזול."
הספר כתוב בשפתו ומנקודת מבטו של הבן הבכור במשפחה, שמו קול, שמתאר את השינויים כפי שהוא חווה אותם. "הבחירה בבן הבכור כמספר הייתה כדי לחבוט באופן שווה ואובייקטיבי בשתי דמויות ההורים בספר, מצד אחד האב, מנכ"ל במשרד פרסום, הכוחני, הקמצן-חסכן, הבלגניסט, המכור לכושר גופני באופן סגפני, ומצד שני האם, עורכת דין לענייני גירושין, תולעת ספרים, נוירוטית, חולת ניקיון וסדר, לעולם לא תלך יחפה, עם חוסר שליטה מוחלט על מה שיוצא לה מהפה, ללא טקט, נימוס או צנזורה. בני הבכור מאד התלהב מכך שכתבתי ספר שהוא גיבורו. הוא אמר שזה ממש נהדר, ובאמת יפה מאד, והסתובב והלך לשחק פורטנייט. לדעתי הוא יקרא את הספר שלי רק אם יוציאו את הפורטנייט מחוץ לחוק."
"זה הליך ארוך, יתכנו הרבה אכזבות בדרך"
מעבר לדאגה המשפטית כעורכת-דין, מאחר שהריון ולידה אינם דברים שאפשר לאכוף ביעילות באמצעים חוקיים, הפונדקאות לוותה אצל אלטמן שטרן בשני סוגים של פחדים. "הפחד הראשון היה שהדבר הכי יקר שלי נמצא בבטן של אשה זרה. כשאני הייתי בהיריון לא אכלתי סושי, לא עישנתי, לא שתיתי אלכוהול, עשיתי את כל הבדיקות הנחוצות. כשהעובר נמצא בבטן של מישהי אחרת אין לי שום שליטה ויכולת להגן עליו. למזלי הייתי בקשר יומיומי עם הפונדקאית המהממת שלי והיא הרגיעה את כל פחדי, וגם עשתה כל בדיקה, למרות שבארה"ב לא מקובל ארסנל רחב כזה של בדיקות כמו אצלנו בארץ. הפחד השני היה שפחדתי שלא ארגיש אהבה עזה כמו שהרגשתי כשילדתי. ברגע שילדתי, באמצע הלילה, בניתוח חירום, ברגע שראיתי את הדבר הקטן הזה עם הכובע הקטן מצמר, פועה, ידעתי שאהיה סמרטוט שלו לכל ימי חיי.
פחדתי שהאהבה העזה הזו הושפעה מההורמונים, מהכימיה, מההיריון המבשיל לאיטו, מטראומת הלידה, ושלא אוכל לשחזר אותה בלי להרות וללדת בעצמי. והנה, גם בפונדקאות, 20 דקות אחר הלידה, ישר מהבטן, קיבלתי את הפייה הקטנה כחולת העיניים הזו לידי, עם כל הקצף של הלידה עליה, ולקחתי אותה לחדר התינוקות לעשות לה את המקלחת הראשונה בחיים שלה, בספוג, ומייד נוצר אותו בונדינג, אותה התאהבות, אותה תחושת "זה שלי מהבטן", כמו שם הספר שלי."
חשוב לאלטמן שטרן להעביר מסר חיובי. היא רוצה שנשים במצבה ידעו שהיא ממליצה על התהליך, אבל שיש לדעת מראש למה נכנסים. "זה הליך ארוך, יתכנו הרבה אכזבות בדרך," היא מזכירה. "אנחנו אכלנו הרבה קש - פונדקאית אחת נעלמה, השנייה התחרטה, השלישית חזרה בה ממש בלילה שלפני השתלת העובר המוקפא שלנו, שכבר הופשר, והיה הטוב שבכולם, לרחם שלה, זה יקר מאד, והדרך היחידה לשרוד את זה היא לעשות צחוק מהכול. זה אגב נכון לדעתי גם לגבי החיים בכללם."