אחותי שפרה

ביום ההולדת של שפרה לפני שבוע וחצי, נסענו לנווה אילן – אחותי הקטנה יסכה ואני. רצינו לזרוק לה מכתב מבעד לחומה, אבל אז התברר לנו שאם זה יקרה, השומר יפוטר. ויתרנו.
חזרתי הביתה וראיתי איך דיירי הבית מסרבים לחגוג לה יום הולדת בנימוק שלא תקבל יותר מדי פוקוס לפני הגמר, ורציתי להקיא מרוב גועל. לא האמנתי איך אנשים יכולים להתנהג במצבים מסוימים, עם כל הכבוד לאינטרסים אישיים כאלה ואחרים. רק לאון כפרה עליו הציל קצת את המצב.
זה היה אחד הימים היותר עצובים בחיים שלי. בכל יום הולדת אנחנו תמיד מפנקים את שפרה, מוציאים אותה ליום כיף, הולכים למסעדה יקרה. הפעם, במקום שתהיה שמחה ומאושרת, היא נראתה לי כל כך בודדה.
כשהיא תצא מהווילה, הדבר הראשון שאגיד לה זה – "מזל טוב, אחותי. אני אוהבת אותך".

סיפור חיים קשה

לא דמיינתי כמה אפשר להתגעגע לבנאדם, כמה שפרה יכולה להיות חסרה לי.
אנחנו שלוש אחיות קרובות – אני, בת 20, יסכה בת 18 ושפרה, בת 28. חברות הכי טובות שעושות הכל יחד, וגרות באותה דירה יפה ומעוצבת בירושלים.
יש לנו סיפור חיים קשה; ההורים שלנו עזבו אותנו לפני שמונה שנים, כשאני ואחותי הקטנה היינו ממש ילדות, אפילו לא בגיל ההתבגרות. ההורים התגרשו אז, אמא שלי נסעה לחיות בקנדה ואבא שלי התחתן שוב והקים משפחה חדשה. הכל קרה כל כך מהר, ופתאום מצאנו את עצמנו לבד, בדירה ירושלמית שאבא שלי שכר בשבילנו.
בלי שפרה אין לי מושג איך הייתי עוברת את התקופה ההיא. הייתי כל כך מרדנית וכועסת; לאמא שלי הייתי מנתקת טלפונים, לאבא שלי לא הייתי עונה בכלל, למורים שלי לא התייחסתי. הבנאדם היחיד שהקשבתי לו היה שפרה, אחותי הגדולה, שהרגישה מחויבות כלפי האחיות הקטנות שלה ולקחה עלינו חסות. היא הייתה שם בשבילנו ברגעים הכי קשים ובלתי אפשריים, ואני חושבת שהתכונות שלה שגרמו לה לקחת על עצמה בגיל 20 טיפול בשתי ילדות קטנות, הן אלה שהובילו אותה לגמר. אני מדברת על כוח סבל, סבלנות, נתינה, יכולת איפוק והבלגה.

כל כך הרבה פעמים, בסיטואציות שונות בבית האח הגדול, שאלתי את עצמי כמה שיט עוד אפשר לספוג? בכל פעם שמישהו זרק לשפרה הערה פוגעת, רציתי פשוט להיכנס למסך ולהרביץ לו. שאלתי את עצמי איך היא מסוגלת להתעלם מאמירות לא הוגנות, מגישה מזלזלת, ובמקום להוציא את הרגשות שלה על האנשים בבית – לשפוך את הלב בחדר האח בלי לפגוע באף אחד.
זה בגלל שהיא כל כך מדהימה, מתרחקת ממריבות ורוצה תמיד לספק את כולם, שכולם יהיו מרוצים.

אם לא הייתי בטוחה בלי שום ספק שהיא תגיע לגמר – לא הייתי מעודדת אותה להגיע לתכנית. אבל בגלל האופי הזה שלה, פשוט ידעתי שהיא תגיע לשם.

בובלילים מול פרידמנים? אין דבר כזה

משום מה, דווקא אחותי הפכה לדמות המתנשאת של הווילה, ואני עדיין מנסה להבין למה. זה הורג אותי. דווקא היא כל כך לא מסתכלת על מוצא או גיל, כל כך לא שופטת אנשים. אני מניחה שהסיבה העיקרית לכך היא האנגלית שלה; אנשים שלא דוברים את השפה יכולים לתפוס את זה כהתנשאות, אבל שפרה מדברת אנגלית כי זאת שפת האם שלה. אמא שלי נולדה בקנדה, אבא שלי יליד ארה"ב ובבית אנחנו מדברים אנגלית עד היום.

בדרך כלל כששואלים אותי מה דעתי על סאגת הבובלילים מול הפרידמנים, אני מעדיפה להתחמק. זאת גזענות בוטה, ואני מאוד אנטי קיפוח, אנטי אנשים שנתלים בתחושות כאלה כדי לקדם את עצמם. למה לפלג את המדינה למשפחות חמות ואותנטיות כביכול מול משפחות משעממות וקרירות? זה כל כך סטריאוטיפי ולא נכון. התפיסה הזאת לא מתכתבת עם החיים שלנו בשום צורה ואופן.
אנחנו אחיות אוהבות שמחבקות ומנשקות ותמיד נמצאות שם אחת בשביל השנייה, עוטפות זו את זו בהמון חום.

אני גם חושבת ששפרה היא לגמרי אמיתית, וצריך להכיר אותה מקרוב כדי להבין עד כמה. אין לה קריזות, היא בעלת שליטה עצמית ומודעות לסביבה שלה. זה אותנטי לא פחות מלצרוח כל היום. קל לחיות איתה, קל לאהוב אותה. כל כך רוצה כבר לחבק אותה חזק.

• בובליל
• האח הגדול
• משפחתיות
• שפרה קורנפלד