כמעט כל ההורים תוהים ומתלבטים מהו ההפרש האידיאלי בין אחים: האם עדיף הפרש קטן כדי שיהיו חברים ובעלי תחומי עניין משותפים, או שמא כדאי דווקא לרווח את ההפרש, לפנות זמן ותשומת לב לכל ילד ולהתבסס כלכלית. על שאלה זו אין תשובה אחידה ולכל משפחה מתאימה נוסחה אחרת וייחודית לה, אבל ברוב המקרים, בישראל לפחות, ההפרש יהיה לכל היותר חמש שנים. הפרשים של שש שנים ומעלה בין ילד אחד לזה הבא אחריו הם פחות נפוצים, וגם אם זה קורה, ההורים בדרך כלל יביאו לעולם ילד נוסף כדי שזה "לא יישאר לבד".
"משיטוטיי בעולם המערבי ראיתי המון משפחות של ילד אחד או שניים, והן נחשבות משפחות מצוינות", אומרת מיכל דליות. "בארץ, לעומת זאת, מתחילים בדרך כלל ממחשבה של 'ברור שיהיו לנו שניים ולאחר מכן נחשוב האם יהיו לנו יותר, וכמה יותר'. כשאני מדברת על מינימום של שני ילדים אני מתייחסת למשפחות חילוניות. בקרב משפחות דתיות, לרוב המינימום הברור הוא ארבעה. ילדים בישראל הם ערך, ופחות שיקול כלכלי או שיקול רציונלי אחר. זה מזכיר לי, שכשהיו לי שני בנים, הילד הגדול החזיק את העגלה של הקטן, ומישהו הציץ לתוך העגלה ואמר לי: 'עוד בן? יופי, צריך עוד בנים במדינה הזו, צריך חיילים'. זה כמובן לא קיים בתרבויות מערביות אחרות".
גדלים כמו ילדים יחידים
את מערכת היחסים שנוצרת בין ילדים שנולדים בהפרשים של שנתיים עד חמש שנים, הורים רבים מכירים: יש ריבים על תשומת לב ההורים, בדרך כלל קנאה של האח הגדול ועוד לא מעט קשיים, אולם לצד זה, יש להם תחומי עניין משותפים, בשלב התפתחותי מסויים שניהם אוהבים לשחק יחד ועוד. כאשר מדובר בהפרש גדול, של שש שנים ומעלה, אנחנו לא תמיד יודעים למה לצפות.
מצד אחד, קיימים יתרונות רבים להפרשים גדולים בין אחים: כהורים מבוגרים ומנוסים יותר תהיו רגועים בגידול הילד הקטן ולא תדאגו מנושאים לא משמעותיים; תוכלו להקדיש לו המון זמן אישי ואנרגיה משום שהילדים הגדולים כבר ישנים לילות שלמים, מסודרים במסגרות בשעות הבוקר ויש להם חיי חברה אחר הצהריים; הילד הגדול שחיכה לאח תקופה ממושכת יכול להידבק בהתלהבות המשפחתית ולהיות לכם לעזר אמיתי.
אך מצד שני, ישנם שיקולים נוספים בעלי משקל רב שצריך לקחת בחשבון. "אחים שנולדים בהפרש של שש שנים ומעלה נחשבים כילדים יחידים", אומרת דליות. "זה אומר שכמעט ואין אינטרס משותף, אין תחרות, אין צורך להתחלק באותם המשאבים הכלכליים והנפשיים כמו זמן ההורים וכדומה. האח הגדול תופס את האח או האחות הקטנים כמעין בובה מתוקה. עד שהילדים הקטנים הללו הופכים לאנשים של ממש, האח הגדול כבר בוגר במיוחד, הוא כבר בן 7-8 ואין לו צורך להילחם באיש הקטן הזה, כמו שקורה במשפחות עם הפרשים של שנתיים-שלוש בין האחים".
גם הפסיכולוגית הקלינית ד"ר עדנה כצנלסון, מחברת הספרים "דיאלוג עם ילדים" (הוצאת דביר), ו"הורים, ילדים ומה שביניהם" (הוצאת עמיחי), שותפה לדעה שהילד הגדול גדל כילד יחיד. "כשיש פער גדול בין הילד הראשון לשני, הבכור מתפתח כילד יחיד עם יתרונות וחסרונות של ילד יחיד: לעיתים הוא פחות יודע לחלוק, יוצר יותר קשר עם מבוגרים כיוון שגדל בעיקר בחברתם, ולפעמים יותר אגוצנטרי. כשנולד עוד ילד, הוא לא רואה אותו בגובה העיניים, והוא עשוי להיות 'ילד הורי', כלומר, כזה שנתפס בעיני הקטן כעוד דמות תומכת ומחנכת בדומה להורים. לעיתים הילד הבכור לוחץ מאוד שיהיה לו אח, ואז, הוא תופס עצמו כמי שהצעיר חייב לו במידה מסוימת את חייו. בחלק מהמשפחות הוא אפילו שותף או בוחר את שם הילד שנולד".
כאמור, לא מעט הורים מביאים לעולם שני אחים בהפרש קטן, ואז מחכים כמה שנים כדי לנשום קצת אוויר מגידול שני ילדים קטנים, ואולי גם להתבסס כלכלית, ומביאים ילד נוסף או שניים בהפרש קטן. כיצד זה משפיע על המשפחה? "במקרים מסויימים, האחים הגדולים יכולים לעשות קואליציה נגד האח הקטן", עונה לכך דליות. "יכול להיווצר מצב בו בין שני האחים הצמודים יהיו יחסי אחים של ממש והילד הקטן ירגיש סוג של בן דוד. הפן החיובי יכול להיות שהם ירגישו שהוא התינוק של המשפחה ואז יתייחסו אליו יפה ויפנקו אותו".
ד"ר כצנלסון מציגה צד נוסף: "לידת תינוק למשפחה עם ילדים מתבגרים, עשויה להביך את האחים, שמזמן כבר מאמינים שהוריהם ה'קשישים' הם 'א-מיניים', ולגרום לריחוק ביניהם לילד הצעיר".
מדוע כיום, בניגוד לעבר, קיים טרנד של הפרשים קטנים בין אחים?
דליות: "זה נובע ישירות מהגיל המאוחר שבו בני זוג מתחתנים כיום והלידה הראשונה שמתרחשת לרוב בגיל מאוחר ולא מאפשרת הרבה מרחב כשרוצים אחריה עוד שניים-שלושה ילדים, כמקובל בישראל. אני ילדתי בגיל 21, מה שלא היה חריג באותה התקופה, וילדיי נולדו בהפרש של 3-3.5 שנים זה מזה. אני רואה בעיקר את המחירים שההורים משלמים על ההפרשים הצפופים והם לא פשוטים".
"תינוקות זה עולם אחר שכמעט שכחתי"
אז מה באמת אמהות שהביאו לעולם ילדים בהפרשים גדולים יכולות ללמד מניסיונן? לשרון כהן מרמת גן יש ארבעה ילדים: ספיר (11), לירז (9 וחצי), אלין (שנה ותשעה חודשים) ואורי (חודשיים), ובשורה התחתונה היא די מרוצה מהעניין.
"כשהגיעו הילדים הקטנים הסיטואציה הייתה מעט מוזרה עבורי, כי יש לי ילדות גדולות שיודעות לבטא את עצמן וזה עולם אחר לגמרי שכבר קצת שכחתי", היא אומרת. "אבל אני רואה הרבה יתרונות בהפרש הגדול ביניהם. אני יכולה להתקלח ולהשאיר את הבנות הגדולות להשגיח על הקטנים, למשל. הן מאוד אחראיות ועוזרות בבית: שוטפות את הכלים אחריהן, מחממות לעצמן אוכל, יכולות לתת בקבוק לקטנים וגם מאוד נהנות לבחור בגדים לאלין. מה שכן, רציתי שיהיה הפרש קטן בין השניים הקטנים כמו שהיה בין השתיים הגדולות כי זה מאוד מקרב כשגדלים ביחד".
גם קרן אלון מהוד השרון, אמא לאמילי (7 וחצי) ואלמה (שנה וחצי) שבעת רצון מההחלטה מההפרש הניכר בין בנותיה. "ההפרש של שש שנים ביניהן הוא לא משהו שתמיד חשבתי עליו, אלא יותר משהו שהגיע מנסיבות החיים: גרנו בארה"ב תקופה ולאחר מכן חזרנו לארץ ולקח זמן עד שהחלטנו שנרצה להביא לעולם עוד ילד", היא אומרת. "שתי הבנות נמצאות לגמרי בעולמות אחרים, כי אמילי בבית הספר ואלמה יותר זקוקה לי ברמה היומיומית. אבל מצד שני, הכל על מי מנוחות ובלי לחץ כשיש רווח כזה גדול.
"אמילי גם מאוד שמחה שיש לה אחות וחיכתה לה הרבה זמן. זו היתה המשאלה שלה ביום ההולדת האחרון לפני שנכנסתי להריון. אני מרגישה שזה עשה לאמילי הרבה טוב, היא למדה להמתין בסבלנות – דבר שלא ידעה לעשות בעבר כשהיתה לבד, וגם להתחשב באנשים אחרים. ההפרש הגדול הוא טוב בעיקר להורה, לדעתי, בשלב כזה, כי נוח יותר להסתדר עם ילדה אחת קטנה ולא עם שתיים קטנות. אני מאמינה שהן יהיו מחוברות כשיגדלו".
>> כבר עשיתם לייק לעמוד הפייסבוק "להיות הורים טובים"?