במטרה למנוע מקרים מזעזעים כאלה בעתיד, יצאה הסוציולוגית מירנה דוסון מאוניברסיטת גולף באונטריו, קנדה לחקור את נושא רצח ילד עד גיל 18 בידי הורה. במסגרת המחקר, שהתפרסם בכתב העת המקצועי ׳הזנחה ופגיעה בילדים׳, עיבדה דוסון נתונים ממאה של מקרים כאלה בקנדה. ״קיוויתי להבין יותר על איך ולמה זה קורה, ובמיוחד עניינו אותי ההבדלים בין אבות לאמהות״, אומרת דוסון, מומחית להריגה ולאלימות במשפחה. ״המטרה היתה לאתר תבניות שגורות, סימנים מקדימים ואיזורים על מנת לחקור עוד ולהתערב מבעוד מועד בעתיד״.
המקרים שחקרה, מקרי הרצח של 1,612 ילדים, התרחשו בקנדה בין 1961 ל-2011. החקירה התמקדה במגדר, גיל, מעמד ומצבו המשפחתי של ההורה, סיבות אפשריות לרצח, כולל היסטוריה של אלימות במשפחה, וכל תבנית שהצליחה לחשוב עליה. ישנם כמה סימנים מובהקים: שלושה מכל ארבעה נרצחים הוא מתחת לגיל חמש ויותר משליש מהנרצחים בני פחות משנה. כמעט חצי מהנרצחים מתו מהכאות, אבות רוצחים יותר מאמהות וכשהאמהות רוצחות, כמעט תמיד מדובר בתינוקות קטנים. מתוך הגרושים והאלמנים, הגברים היוו שני שליש מהרוצחים. רצח מתוך קנאה או נקמה היה משוייך כמעט רק לגברים, והגברים גם נטו יותר להתאבד לאחר שלקחו את חיי ילדיהם.
כמעט בכל המקרים היו אלה הורים ביולוגיים שרצחו את ילדיהם, אך במקרים של ילדים חורגים, תשעה מתוך עשרה מהרוצחים היו אבות, ונרשמת עלייה מתמשכת במקרים מסוג זה. ישנה גם עלייה בדיווחים על אלימות במשפחה הקודמים למקרי רצח. ״מאוד הטריד אותי לגלות שיש טרנד של אלימות קודמת ומדווחת״, אומרת דוסון. ״אנו זקוקים לעוד מודעות ציבורית ומכיוון אנשי המקצוע לגבי הסיכוי הגדל במשפחות אלה למקרי רצח, לתפוס את המקרים מבעוד מועד. צריך להיות יותר שיתוף פעולה בין הגורמים, ותקשורת קרובה יותר בין המשפחה לחוקרים. זה עשוי להיות חיוני. יכול להיות גם שכמות האבות הרוצחים, שעולה, קשורה גם להתפכות התפקידים המגדריים בשנים אלה, והעובדה שהאבות נמצאים יותר זמן עם הילדים חושפת אותם לסכנה״.
"מחלות נפש הן הרקע רק בחלק קטן מהמקרים"
ממצאיה של דוסון דומים למחקרים קודמים וקטנים יותר, כמו זה של אוניברסיטת בראון משנת 2014, שהתבסס על מידע אמריקני. החוקר ד״ר טימותי מריאנו ביקש להבין, בדיוק כמו דוסון, את המניע של הורים אלה. ״רציתי לדעת עוד על האפידמולוגיה הזו, כדי לסייע לצוותים רפואיים לזהות אנשים שנמצאים בסיכון ועשויים לבצע פשעים כאלה בעתיד. כך ניתן יהיה למנוע עוד מקרים, להפתעתי גיליתי שמחלות נפש הן הרקע רק בחלק קטן מהמקרים״.
תוצאות המחקר של דוסון גם הן הצביעו על כך. ״למרות שנוטים להניח שמחלות הנפש עומדות מאחורי רוב הסיפורים האלה, זה לא נכון. הן אלמנט נוסף בחלק מהמקרים, לא בכולם. זה עירבוב של כמה דברים כמו קנאה בין ההורים, בגידה של אחד מבני הזוג ומאבק ממושך של משמורת שעלולים להחריף את המצב.
מירה קרני, מנהלת נציבות זכויות הילד במועצה הלאומית לשלום הילד, מסבירה כי תיאורטית כל אחד יכול לרצוח את הילד שלו; "כשמגיעים לנקודת האל חזור הכל אפשרי. אחד המאפיינים הבולטים בפרופיל של אדם מועד לפורענות, הוא נרקיסיזם קיצוני. מובן שאדם נורמטיבי לא רוצח ושהמנגנון הטבעי של ההורה הוא לשמור על ילדיו, אבל ייתכן שרגשות קנאה או נקמה – גם אצל האם וגם אצל האב – יגרמו לאדם לראות בילד המשותף חפץ לניצול צרכים אישיים, ולא כיצור אנושי נפרד. הדבר מתקשר לכך שבאופן לא מודע, במקרי גירושין ישנו שימוש רב בילדים, לעתים מתוך מחשבה שבעצם עושים טוב לילד. ילד שהוריו משתמשים בו כמקשר ביניהם וכשותף למניפולציות הוא ילד במצוקה גדולה. במקרים של גירושין קשים, גורמי הרווחה חייבים להיכנס לתמונה כדי לוודא הורות תקינה"
השורה התחתונה היא שאנו יודעים שרצח של ילדים הוא אחד מסוגי הרצח שהכי ניתן למנוע בהתחשב בכך שיש לרוב לא מעט דגלים אדומים, אותם יזהה מומחה לנושא. בעזרת עוד מודעות ציבורית ומקצועית ניתן יהיה למנוע רצח ולתמוך בהורים וילדים הזקוקים לכך״.