>> לעמוד פייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?
"היא נולדה לי מחדש"
ליאת חנוך, החיבור הראשון בהנקה
"בהיריון הראשון התכנית שלי הייתה הנקה מלאה. אחרי הניתוח הקיסרי של שחר, שהגיע בהפתעה, היה לי מאוד קשה להניק. סבלתי מכאבים, לא הצלחתי לקום ולא ללכת, והיא כל הזמן רצתה לינוק. לא ידעתי כמה ההנקה אינטנסיבית, והתחלנו לתת לה את החלב השאוב בבקבוקים. אחרי יומיים היא רצתה רק בקבוקים ולא רצתה לינוק. אני הייתי במשבר גדול, וכל פעם שנתתי לה בקבוק פשוט בכיתי. הרגשתי ששום דבר לא הולך כמו שצריך והייתי במיני דיכאון שכזה. לאט לאט החלמתי מהניתוח הקיסרי וחזרתי לעצמי, והמשכתי לשאוב ולתת לה מבקבוק את החלב שלי. אחרי שהייתי מאכילה אותה, הייתי שואבת, וזו הייתה התעסקות של שעות סביב האוכל. כך עברו שבועיים, והייתי צריכה להחליט אם אני ממשיכה לשאוב או שאני עוברת לתמ"ל, כי כבר לא חשבתי שאחזור להניק.
אחות בפנסיה מקופת חולים, הגיעה לביקור בית, כדי שאוכל להתייעץ איתה בנוגע לתמ"ל, ואמרה לי שאני עוד אחזור להניק. קבענו שאתקשר אליה בארוחה הבאה של שחר, כדי שהיא תבוא לחבר אותה, והיא אכן הגיעה כעבור כמה שעות, והצליחה לחבר את שחר להנקה. לא האמנתי שזה קורה לי, שחר הצליחה לינוק אחרי שבועיים שקיבלה רק בקבוקים, זה היה כמו חלום שמתגשם. בסופו של דבר הנקתי אותה שנה וחודשיים. זה היה בסגנון 'הבופה הפתוח' - מתי שהיא רק רוצה, לאוכל, שינה ונחמה. מאותו רגע שהחלה לינוק, היא נולדה לי מחדש, ויכולתי להתרגש בכזו עוצמה, כמו שלא יכולתי בלידה, בגלל הכאב והתשישות".
עוד כתבות בערוץ בית ומשפחה:
- מרגש: מגיל אפס עד ארבע בשתי דקות
- צפו: איך הגיבה ילדה כשאביה הוריד את הזקן?
- לא רק "כיף": 20 שאלות לילד שחזר מבית הספר
"תינוקת קטנה עם ערימה של שכבות"
אורני, החזרה הביתה מבית החולים
"ילדתי בבית החולים סנט מארי בפדינגטון שבלונדון, שם נולד כעבור כמה שנים פרינס גו'רג'. אבל הילדה שלי הייתה כמובן הנסיכה הראשונה. היה שלג בחוץ, וזה יחסית נדיר לראות את לונדון לבנה ומכוסה בשלג. שמנו על הנסיכה שלנו כמויות מטורפות של שכבות: לפחות שלושה בגדי גוף, סוודר, שכמיה, ומעל זה מעיל, שני כובעים והכובע של המעיל, גרביים ונעלי תינוקות. היה בחוץ מינוס ארבע מעלות, והיא נראתה כמו פשפש קטן מכוסה בערימות של בגדים.
"אני וזוגתי היינו נורא לחוצות מכל הלוגיסטיקה. בחוץ יש קור אימים, אבל המבנים והמוניות מאוד מחוממים ופחדנו לחנוק אותה מחום. שמנו אותה בפעם הראשונה בכיסא במכונית, והצלחנו לנסוע הביתה. זה היה מטורף, לא ידענו מה לעשות עם עצמנו מרוב התרגשות. כשהגענו הביתה, היינו רק שתינו לבד איתה, לא הייתה איזו סבתא שמחכה כי המשפחות שלנו היו בארץ, אבל למדנו להסתדר לבד. לאחר שנולדה, היה הרבה זמן שלג, ולא הייתה לנו עגלה מתאימה, אז פשוט לא הוצאנו אותה מהבית. כל רגע ראשון הייתי ב'היי' ולמדתי כל ס"מ בפנים שלה. כשהבטתי בפניה היה נדמה שאני רואה בכל פעם מישהו חדש, כי הם משתנים מרגע לרגע. הייתי בוהה בה בהלם מוחלט, ולא האמנתי שיצא לי יצור כזה יפה".
"היא היתה פיצית ושלושה רופאים דקרו אותה במחטים"
נגה, הרגע בו עשו לה בדיקת דם
"ילדתי את בתי הראשונה בשבוע 36. השתחררנו מבית החולים רק כעבור שבוע כי היא ירדה מתחת לשני ק"ג. כל הזמן חשבתי שהיא תיעלם, כי היא נולדה במשקל של 2 ק"ג ולא ממש עלתה במשקל במשך ששת השבועות הראשונים. אני זוכרת שהייתי אומרת שהיא כמו גוזל שנפל מהעץ. שאבתי חלב במשך 3 חודשים, אבל התזונה שלה לא הייתה רק משאיבה.
"התחושה של 'אמא' הופיעה בי לראשונה כשבגיל 3 שבועות הלכנו איתה לבדיקה בבית חולים. נכנסתי לחדר וזה היה נורא, היא הייתה כזו פיצית ושכובה על מיטה ענקית כששלושה אחיות ורופאים מחזיקים אותה ודוקרים אותה עוד פעם ועוד פעם, כי לא הצליחו לקחת ממנה דם. אני לא זוכרת אפילו אם אמרו לי לצאת או שיצאתי בעצמי, אבל לא יכולתי לשמוע את הצרחות שלה. יצאתי החוצה כשאני ממררת בבכי. ממש הרגשתי לראשונה איך היא בשר מבשרי וזה קורע אותי לראות אותה במצב כזה. באותו רגע הבנתי שאני אמא. בסוף הצוות ויתר על לקיחת הדם, וכשהיא עלתה למחלקה הגיעה רופאה ואמרה שתנסה שוב לקחת, ובאורח פלא הצליחה בפעם הראשונה".
"בזכות הילדה השלישית אני ובעלי חזרנו לגור יחד"
איריס, הלידה של בתי השלישית
עברתי לא מעט תהפוכות במהלך ההיריון השלישי שלי. הייתה בי בהתחלה חוסר ודאות אם אני משאירה את העובר או לא, ובסופו של דבר החלטתי להשאיר. אחר כך הגיעה תקופה טובה בחיי, עבדתי והרגשתי טוב, ובכלל הייתי רגועה בכל משך ההיריון. אני חושבת שזו הייתה אחת מהתקופות היותר טובות שלי. מבחינתי השיעור שלי היה: איך אני הולכת עם האמת שלי ולא מושפעת מהסביבה שלי, שחלקה לא תמכה בהיריון הזה. והאמת שלי הובילה אותי למקומות טובים. בעקבות ההיריון, אני ואביהן של בנותיי חזרנו לגור ביחד, קבענו את מקומנו במושב, וגילינו מקום נפלא.
"בלידה הייתה לי חוויה מתקנת, כי היא עברה בקלות יחסית ונורא מהר, והכל נפל במקום. היא נולדה בתאריך הייעודי שלה, הצירים נמשכו כארבע שעות, וזו הייתה לידה טבעית, בלי אפידורל ובלי זירוז, בניגוד ללידות הקודמות שקיבלתי בהן פיטוצין ואפידורל. הבנתי לראשונה, שאני יכולה לשאת את כאבי הצירים, למרות שאלו כאבי תופת. הילדה הזו היא המתנה של כל המשפחה שלנו, היא איחדה כאן הרבה אנשים מקסימים שוב ביחד".
"יש לי סרטן, תעשה לי קרחת"
חמי דינר, נמלאתי גאווה גדולה
"כשהבכור שלי, הראשון מבין חמישה ילדים, היה בן שש וחצי (היום כבר בן 15 וחצי), גילינו שהוא חולה בסרטן מסוג אוצ'קין – בבלוטת הלימפה. לצערנו, זה מאוד נפוץ אצל ילדים. אני מאוד מאמינה בלדבר עם ילדים גובה העיניים. גם כשסיפרו לו שהוא חולה אני הייתי נוכחת שם, אבל הרופא דיבר איתו, והסביר לו מה זה אומר, מה הוא צריך לעשות, הוא ילד מאוד אינטליגנטי. הגיע השלב שבו הוא היה צריך לעבור כימותרפיה. היינו בבית החולים עין כרם ואמרו לו שהשיער נושר ושהוא יכול להחליט מה הוא רוצה לעשות: לתת לזה לנשור או לעשות קרחת.
"אחר כך רציתי לפנק אותו בגלידה, אז קפצנו לקניון מלחה, ועברנו ליד מספרה. הוא מיד נכנס למספרה והתיישב על הכיסא. הספר שאל אותו מה באת לעשות היום? והילד שלי אמר 'באתי לעשות קרחת'. הספר היה קצת המום ושאל אותו: 'למה אתה רוצה לעשות קרחת?', והוא ענה: 'כי יש לי סרטן ואני צריך לעשות טיפולים, אז במילא השיער שלי ינשור בקרוב'. המבט של הספר היה מזועזע והוא הסתכל עליי לראות אם זה נכון. הילד שלי הסתכל עליו ואמר: 'אל תדאג, זה בסך הכל שיער, העיקר שאני אהיה בריא'. כל מי שהיה במספרה לא ידע את נפשו. לראות אותו במקום מלא תקווה של ילד, ואיך הוא פתר את זה יפה.
"בתקופה הזו, בה את נמצאת בבועה של לחץ וחרדה ומגויסת כולך למטרה להציל את הילד שלך, הרגשתי גאווה עצומה בו, על תפיסת העולם שלו. הגישה שלו הייתה: זה קטן עליי, אני יותר חזק מזה, אני אצליח ואנצח. הבנתי שכנראה גם אני עשיתי משהו טוב בדרך החינוך שלו".