אחד השיעורים הראשונים שאנחנו מקבלים בהורות הוא ההבנה שאנחנו לא מושלמים. עד ההורות, ייתכן וחשבנו כך על עצמנו והיו לנו גם יופי של סיבות להאמין בזה, אבל ברגע שהבנו שצריך לחתל תינוק קטן מתוך שינה וחיתלנו אותו הפוך, ואז נתנו לו מנה כפולה וחמה מדי של תמ"ל – הבנו שמושלמים אנחנו לא. מקסימום אנושיים, כמו כולם. החוכמה היא ללמוד, להסיק מסקנות (ולשטוף את הפנים רגע לפני שמחתלים תינוקות באישון הליל).

והורות, כמו כל דבר, רק הולכת ומשתפרת – כל מה שצריך זה להבין איפה טעינו ולהפסיק במקום כדי שנוכל לטעות בכל כך הרבה חזיתות שונות. אז מהם הדברים שעשיתם השנה ולא תחזרו עליהם בחיים בשנה הקרובה (או בכלל)? ביקשנו מהורים מנוסים לשתף אותנו בדברים הכי גרועים, נוראיים או סתם מטופשים שעשו השנה שלא ייקרו בשנית. (ולא – זמן מסך מוגזם, ערימת שוקולדים מטורפת לפני השינה ולקרוא להם אבאל'ה ונסיכה שלי – לא נכנסו לרשימה. זה משהו שיקרה גם השנה, כל השנה, ככל הנראה).

לא תתפסו אותי במתחמי טרמפולינות שוב 

זה קרה באחד החופשים הארוכים מדי. התעייפנו ממים וחיפשנו מזגן. בסוף ההחלטה נפלה על אחד ממתחמי הטרמפולינות החדשים בעיר. הגענו, שילמנו, נכנסנו. התלהבתי כל כך לפרוק אנרגיות עם הילדים וקפצתי איתם כמו משוגעת. הרגשתי כמו פיל בחנות חרסינה כשכל קפיצה שלי, מרעידה את כל הזאטוטים שלידי אבל למי אכפת? הילדים נהנו לראות את אמא משתוללת ובמשך 5 דקות (זה היה נראה כמו נצח) – נרשמה הרמוניה באוויר. עד שנפלתי בצורה לא נכונה, נקעתי את הרגל ושמעתי את הסאונד הזה שמעיד שמשהו לא טוב קרה. ניסיתי לשמור על פאסון, אבל צרחתי כמו משוגעת. נקעתי את הרגל ונשבעתי לעצמי שיותר אני לא קופצת בשום מקום ועל שום מקום. נקודה. אתם יכולים לצוטט אותי בענין.
(ירדן, תל אביב)

 

לא אמהר להציל את הילד שלי

הבן שלי סיים השנה גן חובה. לקראת סוף השנה, נפתח נוהג חדש: אחת לשבוע היו מתקשרים אלי מהגן ומספרים לי שקשה לו, שהאוכל בצהרון לא מוצא חן בעיניו והוא מסרב לאכול, אמרו שהוא בוכה מאוד, שהוא בורח לחצר, שהוא בהתקף זעם. אני עובדת לפעמים מהבית ובכל פעם שזה קרה, קפצתי "להציל" אותו. ידעתי שאני במרחק 100 מטר ממנו ואני יכולה "לגאול" אותו מהסבל שלו, וכך גם הצוות התרגל. הם מתקשרים, אני קופצת. ואם אני לא יכולה, אז אני מקפיצה את מי שאפשר – סבא וסבתא היו התורנים המקפצים. פעם אחת, סבא וסבתא התעכבו. רגע לפני שהם צלצלו בפעמון של הגן, התקשרה הגננת ואמרה שהוא נרגע ושאין צורך שיבואו כי הוא התגבר בעצמו ורוצה להישאר. זה היה הרגע שהבנתי שאני עושה טעות. זה קרה שוב מאז. ביקשתי מהגן שאדבר איתם שוב כעבור 10 דקות. אם הוא עדיין יהיה בקושי, אני אגיע. אם לא, זכינו. כולנו. בעיקר הילד שלי שמבין שהוא לא צריך את אמא, או מציל. הוא המציל של עצמו. אחרי חמש דקות, היא סימסה לי שהכל בסדר. למדתי מזה שלפעמים המהירות שלי להקל עליו ולהוציא אותו מסיטואציה שקשה לו – עושה לו רק נזק. גורמת לו לא להתמודד כי תמיד תגיע אמא (או אבא או סבא וסבתא) וישלפו אותו כשקצת מתחיל להיות מציק. אני מאוד מקווה שאצליח לא להישאב לגלגל הזה שוב. לא השנה ולא בכלל.
(ורד, חולון)

לא אעיר לבת שלי על המשקל

"זה היה אחד מרגעי החולשה הכי קשים שלי. הלכתי עם בת העשר שלי לחפש בגדים לחתונה של קרובת משפחה, קצת אחרי חג פורים. פתאום ראיתי איך כל הממתקים של משלוחי המנות שזללה בכל החג באים לידי ביטוי בגוף הקטן שלה. באיזשהו שלב, בבגד העשירי שהיא מדדה, יצאה לי הערה כזאת של: "מתוקה שלי, נראה לי שהשמנת קצת בחג הזה. בואי נירגע עם הממתקים, הא?". היא הסתכלה עליי במבט הכי נעלב שיש. הורידה את הבגד ולא רצתה להמשיך בסיבוב. נראה לי שבאותו יום, לא הפסקתי לבכות. התביישתי אפילו לספר לבעלי על השיחה הזאת. אחר כך קראתי על זה קצת והבנתי שאני יותר לא מעירה לה על המשקל. אם אני רוצה להעביר מסר, יש דרכים אחרות. הוצאתי את השוקולד מהבית, הכנסתי דברים אחרים והחלטתי שזו הפעם האחרונה שזה נאמר בצורה כזאת. בפניה התנצלתי. אני רק מקווה שהיא לא תזכור לי את זה".
(אפרת, רחובות)

לא אספר לעצמי סיפורים

יש לי שני ילדים. אחת זורמת, קלילה, מלאת ביטחון עצמי, אמיצה כמו נמר והדבר הכי איזי גוינג שיש. השני שובב, חכם בצורה בלתי רגילה, אבל גם קשה לו יותר. קשה לו במעברים וקשה לו בהתחלות חדשות ולוקח לו המון זמן להסתגל. ביום הראשון לבית ספר, הבנתי שאני רק חושבת עליו כל היום, כי היא? "היא תסתדר אבל הוא? מה קורה אתו? הוא אוכל? הוא בוכה? הוא מסתדר בהפסקות?!". ופתאום הבנתי שאני מספרת לעצמי סיפורים על הילדים שלי, וככה זה עובר גם אליהם. היא יודעת שהיא תזרום (וגם אם לא, אין לה כל כך ברירה) והוא יודע שיהיה לו קשה (כי ככה הוא רגיל). ההחלטה הכי מאתגרת שלי לשנה החדשה היא לספר לעצמי סיפור חדש על כל אחד מהם. או לכל הפחות לייצר להם סיפור נוסף, משלים ומאוזן יותר. יש לי תחושה שזה יעשה פלאים להורות שלי. ולהם".
(שירה, יבנה)

 

לא עוד עונשים

הנה משהו שבעלי עושה כל הזמן. כשהילדים מטריפים אותו, הוא זורק עונשים לאוויר: אין מסכים בבוקר! אין חברים עד להודעה חדשה! אין קינוח עד 2020! יש רק בעיה אחת: הוא יוצא לפני שהם הולכים לגן, הוא חוזר רק פעם אחת מוקדם בשבוע והוא לא אחראי קינוחים בבית. מה שקורה בסוף זה שאני צריכה לגבות את העונשים שלו, שלא תמיד מקובלים עליי ובכל זאת, אני כן מקפידה לכבד את העונשים שלו. אבל אחרי שיחה בינינו, החלטנו שמעכשיו – כל מי שבוחר לתת עונש חייב גם לגבות אותו ולא רק לזרוק אותו לאוויר ולצפות שמישהו אחר ידאג לקיים אותו. ואם כבר החלטות, אז בלי יותר מדי עונשים – לא בהכרח מוכיח את עצמו. אנחנו בעד קנסות – השיטה החדשה.
(עדי, תל אביב)

 

לא רושמת ליותר משני חוגים

אחרי שנה שלא היו לילדים שלי חוגים בכלל, החלטתי להעשיר אותם בחוגים (ולסגור לי כמה פינות של אחר צהריים שהם בחוגים ואני בספסל עם קפה וחברות). מפה לשם, יצא שלכל אחד מילדיי היו שני חוגים. פעמיים בשבוע. ניסיתי להנדס את זה הכי טוב שיש, אבל אחרי חודש, החליטו לשנות את המיקום של אחד החוגים. מפה לשם מצאתי את עצמי במשך שנה שלמה מתפקדת כנהגת הסעות בין שני מקומות שונים והדבר היחיד ששתיתי זה את הפיח של הפקקים. הבטחתי לעצמי שהשנה אני לא מקבילה את החוגים ולא עושה ביניהם חפיפה. ובינינו, ילד ממש לא חייב חוג. הוא יכול לרדת למטה ולשחק גוגואים. ככה גם אנחנו גדלנו ויצאנו די בסדר, לא?
(לילי, נס ציונה)

לא מחזיקה מספריים בחיים

 אם לא הייתי עורכת דין, הייתי רוצה להיות ספרית. כלומר מעצבת שיער. אבל אחרי הפעם האחרונה שעשיתי פוני לבת שלי, הבנתי שעדיף שאשאר בתחום שלי. גם אם אחליט להחזיק מספריים שוב, אף אחד מבני המשפחה שלי לא ייתן לי להתקרב לשערה מראשו. אחת ההחלטות האמיצות והמטופשות שלקחתי בחיי, ללא ספק. 
(שירלי, חולון)

 

 

לא עוד בינג' בשבילנו

בעלי ואני אף פעם לא היינו אנשי טלוויזיה. חצי שעה אחרי ההשכבות של הילדים הספיקו לנו כדי להתמוטט על הספה. אבל אז התחיל כל טרנד הבינג' וזה היה נראה כמו המשחק המקדים המושלם לזוגיות שלנו. התחלנו לראות סדרות ביחד, ימים כלילות. פתאום היה לנו שוב על מה לדבר אחד עם השני שלא קשור רק לילדים, היה למה לחכות בסוף היום והזוגיות שגשגה. אבל ההתמכרות הייתה קשה. מצאנו את עצמנו "משחילים" עוד פרק ותוקעים את הילדים מול הטאבלט, מזמינים בייביסיטר שתרד עם הילדים לגן שעשועים כדי שנוכל לראות 2 פרקים ברצף, השכבנו את הילדים בשעה שבע וחצי בערב כדי להרוויח כמה שיותר זמן מסך. הלכנו לישון מאוחר, קמנו כמו זומבים בבוקר ובגדול, אפשר לומר בצורה די ברורה שבמהלך שנת 2018 היינו הורים מזניחים ויש לקרוא לרווחה. סדרות בינג' זו התמכרות מעולה לרווקים או הורים לילדים עם משמעת עצמית. ואנחנו לצערנו לא זה ולא זה  - אז בצעד בוגר, החלטנו לוותר. לחזור לחצי שעה של חדשות ולהתרסק לספה ולחזור להיות אבא ואמא מתפקדים. זה יהיה קל יותר מלגבש כוח רצון לעמוד מול בינג' אכזרי.
(אסנת ויניב, רמת גן)