ב-1984 הורשע דן בן אמוץ על מעשה מגונה שביצע בילדה בת 12, הוא קיבל ארבעה חודשי מאסר על תנאי וקנס של 50,000 שקלים. מיותר לציין כמה העונש הזה מגוחך. ב-1988 בוצע אונס קבוצתי על ילדה בת 14.5 על ידי חבורת נערים בקיבוץ שומרת. במשפט, שבו זוכו הנערים מחמת הספק, נאמר כי היו לה "ניסיונות עם צעירים". רק לאחר שהארץ רעשה וגעשה הוגש ערעור ושמונת הנערים נכנסו לכלא. לכמה זמן? בין 12 ל-15 חודשים. כ-20 שנה אחרי האונס ניסתה הבחורה משומרת לשים קץ לחייה. רק לשם השוואה.
אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי. ומתברר שלא הרבה השתנה, ולא במובן החיובי. ואם נסתכל על רשימת עברייני המין ועל העונשים שהם קיבלו הרשימה ארוכה, ודי מדכאת. מבוכריס, דרך איבגי ועד רונן ביטי.
אני מסתכלת על הבת שלי בת השנתיים, על התמימות, ואני שואלת את עצמי איך אני אגן עליה, איך אגן עליה לא רק מאנשים כמו ביטי וחבריו, אלא מהמדינה? ממדינה שלא מחשיבה אותה, שלא מחשיבה ילדות ונערות, שלא מגנה עליהן ואומרת: "לא, אנחנו לא ניתן. אנחנו לא ניתן לדברים כאלה לקרות. אנחנו לא ניתן לאנשים כאלה לרצוח את נפשכן, ורק נראה שמישהו ינסה".
ואלו לא רק המטרידים והאנסים למיניהם. אלו גם אלו שמעירים הערות ברחוב, שמנסים לשלוח ידיים, אלו הטוקבקיסטים שאוהבים להסתתר מאחורי המקלדת ולזרוק הערות ארסיות ונוראיות לנשים, החל מההערות על המראה החיצוני, דרך הלבוש, ועד תיאור מדויק ומחליא מה הם היו עושים לבחורה שבתמונה עם מילים שלא אחזור עליהן - כי אם לא רואים אותם, הכול מותר.
כאמא, התפקיד הכי חשוב שיש לי בחיים הוא להגן על הבת שלי, לשמור עליה, לעשות הכול כדי לתת לה חיים טובים, ולגדל אותה עם ביטחון בעצמה ובסביבה. אבל איך אני יכולה להבטיח לה שאם חס וחלילה היא תפגוש איש רע בדרך, יהיה מי שישמור עליה. יהיה מי שיגיד שזה חשוב מספיק. שהיא חשובה מספיק.
איך אלמד אותה להיות בטוחה בעצמה ובגופה ומן הצד השני ללמד אותה להיזהר, לא ללכת בסמטה חשוכה, לא להסתובב לבד בלילה, ונו... כל הדברים האלו שאנחנו, כנשים, עושות כבר על אוטומט
לגדל בת זה דבר מורכב. מצד אחד אני רוצה לגדל אותה כאדם שסומך על אנשים, ומצד שני אני רוצה להסביר לה שלא כל האנשים שתפגוש באמצע הדרך הם אנשים טובים מאוד. איך אלמד אותה להיות בטוחה בעצמה ובגופה, שתדע שמותר לה ללבוש מה שהיא רוצה, שלאף אחד - ולא משנה מה - אסור להתעסק איתה, ושלאף אחד אף פעם אסור לעשות או להגיד כל דבר שגורם לה להרגיש לא נוח - ומן הצד השני ללמד אותה להיזהר, לא ללכת בסמטה חשוכה, לא להסתובב לבד בלילה, ונו... כל הדברים האלו שאנחנו, כנשים, עושות כבר על אוטומט. איך לגרום לה להבין איך לכבד את עצמה ואת גופה, כשלא נראה שמישהו במדינה מכבד זאת. ולא, להגיד לבנות לא ללבוש מכנסיים קצרים – זה לא מה שילמד אותן לכבד את גופן, אם כבר זה רק ייתן תירוץ ממש טוב למטריד הסדרתי הבא.
אני מנסה לחשוב מה עליי ללמד את הבת שלי כדי שתהיה מספיק חזקה כדי להתמודד מול כל זה. כדי לדעת להלך בין הטיפות הללו, ולהירטב כמה שפחות. ואין לי תשובות. הלוואי והיו. אולי מה שהיא פשוט צריכה לדעת זה שהיא יכולה לספר לנו הכול, תמיד, לא לפחד, ולא משנה מה הסביבה מקרינה לה, ומה היא רואה בחוץ. שהיא תדע שיש לה את הגב הכי גדול בעולם. שאנחנו תמיד נהיה שם בשבילה ונגן עליה. שיש לה תמיכה. אה, וגם לשלוח אותה לחוג קרטה. או ג'ודו. מה שתבחר.
לפני יומיים סיפרתי למישהי מהעבודה על הטור שאני רוצה לכתוב. דיברנו קצת על דן בן אמוץ. מתברר שעיריית תל אביב החליטה בשנת 2010 להקים שלט הנצחה על שמו ברחוב שבו הוא גר. כאילו מדובר על גיבור תרבות. היא אמרה לי שהיא תהיה מסופקת רק ביום שבו יהיה כתוב בשלט הזה: כאן היה גר פדופיל שעשה מעשה מגונה בילדה בת 12. הלוואי שיום יבוא ואכן זה יקרה.