ערב. או לילה. אני לא יודעת, הפסקתי לספור שעות. סוף סוף הבית קצת שקט. עכשיו זה הזמן שלי. אחרי יום שבו המילה העיקרית שהבת שלי בת השנתיים אמרה היתה: "לא רוצהההה", יום שבו הכנו אוכל, היינו בגינה ועברנו מהמגלשה לנדנדה, מהנדנדה למגלשה, וככה חוזר חלילה, עד שהרגשתי שאני חלק מהסרט לקום אתמול בבוקר. רק של הגינה.
בינינו, לא ככה דמיינתי את ההורות. ואת האימהות. בואו נגיד שחשבתי שזה יהיה יותר הולמרק, כשהמציאות היא יותר "פסיכו", מינוס הרציחות והאימא המופרעת. אני מקווה לפחות. דמיינתי את שתינו יושבות יחד והיא מספרת לי איך היה בגן, ואז מחבקת אותי כשמבט של אושר על פניה, ראיתי את כולנו מתגלגלים על השטיח, ציירתי לי תמונה שבה היא והכלב שלנו ישנים יחד והוא מגן עליה מפני כל רע, פנטזתי איך אנחנו נוסעים איתה לחו"ל (כן, פעם היה מקום כזה), יושבים איתה בבתי קפה בעוד היא מציירת בשקט ובריכוז, ואותה מחייכת אלינו, מוקירת תודה על כך שהגיעה להורים כאלה. אנחנו הכוונה.
והמציאות, היא טיפל'ה שונה. היא אמנם מספרת לי מה היה בגן, אבל אחרי חמש דקות המגלשה נראית לה הרבה יותר אטרקטיבית. היא מחבקת אותי לרגע, אבל שנייה אחר כך שוכבת על הרצפה ובוכה בזעקות אימה על כך שאין בבית את היוגורט שהיא רוצה, ואנחנו לא מתגלגלים על השטיח כי זה כואב בגב. חוץ מזה שהכלבים בחוץ יותר מעניינים אותה, והכלב מצידו מקבל את זה בשמחה כל עוד היא זורקת לו אוכל בזמן ארוחת הערב. בחו"ל לא היינו כבר לא זוכרת כמה זמן, וללכת איתה לבית קפה, בואו נגיד שלא. אפילו ממש לא.
הפער הזה, המוכר כל כך אבל המפתיע כל כך, עלול לגרום להרבה (או לפחות לי) לעיתים לתחושת כישלון, או אכזבה מעצמי. זו לא האמא שדמיינתי שאהיה. רציתי להיות מהאימהות המתוקתקות האלו, שהולכות לגינה ולא מזיעות אף פעם, שתמיד נראות מלאות חיים ואנרגיות, שיכולות לשבת שעות ולהרכיב עם הילדה פאזלים, ששמות את הטלפון בצד ולא מציצות אף פעם לראות אם התקבלה הודעה מהעבודה או בכלל.
ולמה הפער הזה בין הזה בין הפנטזיה והמציאות עלול לגרום לתחושת כישלון? ואיך אפשר להתמודד עם זה? והאם בכלל אפשר? ואיך בכלל אנחנו יכולים להתמודד עם הפערים בין מה שציפינו לבין מה שקורה בפועל. הרי זה לא רק בהורות. העבודה היא לא בדיוק מה שחשבנו שהיא תהיה, וכמעט כולנו לא אנשי הקריירה שציפינו, והעבודה עצמה, לפעמים, גם היא מעניינת ובדיוק מה שרצינו, היא הרבה מאוד פעמים לא. החתונה, הנישואים, הזוגיות, הם לא כמו בסדרות הרומנטיות שראינו בצעירותינו, והם דורשים עבודה אינסופית. והחיים בכלל - הם לא בדיוק מה שחשבנו שהם יהיו כשהיינו ילדים.
אני מסתכלת מסביבי ושואלת את עצמי אם יש הורים שמרגישים אחרת. שההורות היא בדיוק מה שהם דמיינו, שהחיים שלהם רוויים ברגעי שלווה, שהכול הולך להם בקלות. ואז אני מסתכלת שוב ורואה - כולם מרוטים, כולם עייפים
אולי יש בהבאת ילדים בעולם מעין רצון להגשים את הפנטזיות שלנו. לא רק שאנחנו מדמיינים איך תיראה ההורות, אנחנו עלולים לגלוש גם למה הילד יעשה, איזה אופי יהיה לו, אם הוא יהיה אומן או הייטקיסט, טיפוס הומאני או ריאלי, ואפילו לעתים רחוקות איך הוא יראה, כשכל סטייה מהפנטזיה עשויה להביא עימה תחושת כישלון. רק שהילד לא כאן כדי להגשים את הפנטזיות הכמוסות שלנו, ועלינו, כהורים, לזכור זאת תמיד תמיד. כי אם הילד ירגיש שהוא לא עומד בציפיות האלו שלנו, אולי הוא ינסה להיות מה שאנחנו מצפים אבל יחשוש להיות הוא. עלינו לזכור כי המטרה שלנו היא שהילד יהיה מאושר. וכן, לפעמים להיות בגינה - גם כשלנו ממש ממש אין כוח לזה - זה אושר בשבילו. וזה מה שחשוב.
אני מסתכלת מסביבי ושואלת את עצמי אם יש הורים שמרגישים אחרת. שההורות היא בדיוק מה שהם דמיינו, שהחיים שלהם רוויים ברגעי שלווה, שהכול הולך להם בקלות. ואז אני מסתכלת שוב ורואה - כולם מרוטים, כולם עייפים, כולם, בינינו, קצת מחכים שתגיע שעת השינה. ההורים האלה, שקל להם, לא קיימים, אולי הם נמצאים באיזה כפר פסטורלי, שותים בדיוק עכשיו שייק פירות מרענן, אני לא יודעת. בכל אופן אני לא פגשתי אותם.
ואם זה ככה אז למה בעצם יש אנשים שמביאים עוד ועוד ילדים לעולם? מה הצורך הזה? מאיפה הוא בא? הרי זה שיגעון לדעת שמשהו קשה ולהמשיך לעשות אותו. וגם לנו הרי אמרו: הולך להיות קשה. מאוד. איך יכול להיות שאנחנו שמענו: "יהיה קצת קשה, אבל זה בעיקר יהיה מושלם". מה לעזאזל חשבנו לעצמנו? האם כולם אוהבים פשוט לצייר תמונה טובה יותר מהמציאות, כי מה שיש פשוט מעייף מדי?
או שאולי אנחנו מעדיפים לשכוח את הקושי, ולהיאחז ברגעים של האושר והסיפוק? ויכול להיות שקשה לנו להודות שוואלה, ילדים זה גם שמחה, אבל זה המון המון רגעים שכל מה שרוצים זה לתלוש את מעט השערות שנשארו לנו? ואולי, רק אולי (תיאוריה שעלתה לי ברגעים אלו ממש) זו קונספירציה של הורים. כן כן, יש קבוצה של הורים שהחליטו שהם לא רוצים להיות לבד בתוך הקושי, והם החלו לשכנע אחרים שזה הדבר הכי טוב שהם יעשו אי פעם בימי חייהם, לעולמי עד, וכמו עיוורים יש כאלה שהולכים אחריהם. רק אומרת שזו אופציה שכדאי לבדוק.
ושלא תבינו לא נכון, אני אוהבת את הילדה הזו אהבת נפש. מבחינתי אין מדהימה ממנה בעולם כולו. אני נהנית לשחק איתה, אני אוהבת לקרוא איתה סיפור, ולראות אותה צוחקת ורצה, ושרה, וגם אומרת לא רוצה. אני נדהמת מהתרגשות לראות אותה גדלה ומחכימה, אני מתנפחת מגאווה מפניני החוכמה שלה. ובעיקר מההומור שלה. רק שחשבתי שיהיה אחרת. עם צבעים קצת יותר רכים ופסטורליים, ופחות צבעים כהים מתחת לעיניים מחוסר שעות שינה.
האם יש דרך שההורות תהיה אותו המשהו שרצינו, המשהו שעבורו נלחמנו? האם הפנטזיה הוורודה יכולה להיות מציאות מלבבת? האם גם אנחנו נוכל לצעוד יחד לעבר הזריחה? כנראה שלא. אז מה עושים? מקבלים. מקבלים שככה היא ההורות. שזה גם כיף וגם קשה. שזה מתסכל, ומלא ברגשות, ועייפות, וחוסר זמן. וזה לא נראה כמו בסדרות, וזה לפעמים חוסר סבלנות, וחוסר חשק וזה הכול מהכול הכול. מאמצים סבלנות, מחליטים ששעה ביום הטלפון בצד, שמים מוזיקה וקופצים ורוקדים איתה וזוכרים שאלה הרגעים של הביחד. ובעיקר מנסים תמיד לשחרר, לשחרר את הציפיות מהילדים, וגם מעצמנו להיות ההורים המושלמים, וזוכרים שאנחנו הכי טוב שאנחנו יכולים ותמיד מנסים לעשות יותר טוב.
ואז בערב, או בלילה, אני לא יודעת כי איבדתי תחושת זמן, היא קוראת לי. אני קמה בעייפות, רק רוצה לחזור לספה ולבהות באיזו סדרה בנטפליקס. ומחזיקה אותה על הידיים, והידיים הקטנות שלה מחבקות אותי, והיא שמה עליי ראש רך, ואומרת: אני אוהבת אותך. ולרגע קטן גם אני בגלויה של הולמרק. והגינה והחום והעייפות נשכחים. וזה רק היא ואני. ואז אני יודעת, זה אולי קשה, וזה כנראה לא יהיה יותר קל כשהיא תגדל, ותגיע לבית הספר, וגיל ההתבגרות, ועוד ועוד, אבל איזה יופי ומזל שהיא חלק מהחיים שלי.