"ואם מישהו דוחף אותך או לוקח לך משהו את מכוונת את האגרוף ממש גבוה, ככה", אני שומעת את הבן זוג אומר מהחדר השני. אני רצה לחדר ורואה את הקטנה בת השנתיים וחצי מסתכלת עליי במבט מנצח ואומרת: "אסור לדחוף חברים!" ואת הבעל אומר לה: "ומה קורה אם לא מקשיבים לך?" - "אני אדחוף בחזרה חזק – ככה".

אני מסתכלת על שניהם ולא יודעת מה לעשות. האינסטינקט שלי אומר: לא. זו לא הדרך – לא הדרך שלי הכוונה, בכל זאת, אני רוצה לחנך את הילדה להיות סבלנית, ובטח ובטח לא לדחוף. אבל מהצד השני – קול קטנטן קטנטן אומר לי: שתדע מה לעשות אם איזה ילד בריון בן 3 יתעסק איתה. נראה אותו מנסה. זזתי אחורה, ובינתיים בת השנתיים וחצי תרגלה ג'ודו למתחילים עם הקיר. "תראה, הנה, אני דוחפת את הקיר", היא צהלה, ולשמחתי הוסיפה שוב: "אסור לחטוף מחברים".

הכל התחיל בשיחת טלפון מהגננת. שיחת טלפון שהעירה את החרדות (שלי, כן) ממרבצן. כל החששות, הפחדים, התסריטים – כולם נלחצו עם שיחת הטלפון הזו. "דחפו את הבת שלך בגן. וגם גנבו לה צעצועים, והיא לא מחזירה" – יש יותר מפחיד מזה? אז נכון, כשאני כותבת את זה פה זה נשמע דבר פעוט. לאיזה ילד לא גונבים צעצועים בגן? איזה ילד לא נדחף או דוחף? אבל ילדים אחרים זה לא הבת שלי. ואם היא לא מחזירה אולי הגיע הזמן ללמד אותה דבר או שניים...

מיליון מחשבות עברו בראשי באותו הרגע. זאת אני? זה החינוך שלי? בכל זאת אנחנו בישראל, ופה – אם לא תדחוף ידחפו אותך. לא. קול אחר צץ בראשי. זו לא הדרך. למדי אותה לדבר, להגיד, להשיג את הכל בדרכי שלום ופיוס. האומנם?

החלטתי להתעלם בינתיים משיטות החינוך של בן הזוג ולראות לאן הרוחות נושבות. בלב גם אמרתי לעצמי שנעשה לה כבר למחרת שיחה שבה נסביר לה שדיברנו רק על הגנה עצמית. אבל השאלות המשיכו לייסר אותי: מה הדרך הנכונה? איך אני אדע לשמור עליה, או חשוב יותר – ללמד אותה לשמור על עצמה. איך אלמד אותה את ההבדל בין הגנה להתקפה, ומתי צריך לעשות כל אחד מהם? איך היא תדע שאלימות זה לעולם לעולם לא פתרון, אבל אולי לפעמים אם אין ברירה אז אין ברירה?

ניסיתי לחשוב על עצמי. אני גדלתי בתחושה שתמיד עדיף להתפשר ולראות את הצד של האחר. אז כן, יש לזה את הצדדים הטובים, אבל בואו נגיד שלקח לי זמן ושנים של טיפול להבין שלפעמים גם עדיף לא לוותר, לעמוד על שלי, וכן, גם להחזיר, גם להגיב, וגם לצעוק כשצריך. ואני רוצה שהבת שלי תדע לעשות את זה, תדע לתת, להיות סבלנית ולהתפשר כשצריך, אבל במקביל שתדע גם לעמוד מול כולם ולהגיד "מגיע לי", שתוכל להגן על עצמה ולא תתן לאנשים לנצל אותה. שתדע לתפוס את המקום שלה, כי יש לה, והוא חשוב. מאוד.

המחשבות המשיכו. לאורך כל הלילה יש לציין. בדמיוני ראיתי אותה עומדת מול חבורת ילדים בגן, כולם ענקיים, והיא לבד, והם מצביעים עליה, דוחפים אותה, וצוחקים צחוק מרושע. והקול המשיך להטריד אותי: שתחזיר, שלא תחזיר, שתוותר, שלא תוותר. מה לעזאזל נכון? האם שיטת הבן זוג לגיטימית או שאני הולכת לגדל בבית בריונית קטנה שתטיל מורא על ילדי השכונה, ומי יודע אולי אפילו עלינו? האם נגזר עלינו מעכשיו לחיות בפחד מתמיד מאגרופיה הקטנים? או שאולי אני הולכת לגדל ילדה ותרנית, קצת כמו שאני הייתי, ומניסיון - זה לא תמיד הדבר הכי טוב.

בעודי מטיילת עם הכלב ראיתי את הילד הבריון, וכן, הוא היה כל כולו 90 ס"מ של בריונות. אז נכון, הוא חייך וצעק לי: כלב האו האו, אבל מתחת לעיניים התמימות הייתה נחישות לגנוב לפעוטה הקטנה שלי שוב צעצוע, ומי יודע – אולי אפילו להכות אותה

המחשבות לא עזבו אותי גם בבוקר. ובעודי מטיילת עם הכלב ראיתי את הילד הבריון, וכן, הוא היה כל כולו 90 ס"מ של בריונות. אז נכון, הוא חייך וצעק לי: כלב האו האו, אבל מתחת לעיניים התמימות הייתה נחישות לגנוב לפעוטה הקטנה שלי שוב צעצוע, ומי יודע – אולי אפילו להכות אותה. חייכתי חיוך מאולץ, אמרתי לכלב שיתכונן להתקפה במידת הצורך, ופתאום השיטה של אבא שלה לא נראתה לי כל כך מוגזמת.

ואז הגיעה השעה ארבע. הלכתי לגן לקחת את הפעוטה בעודי מהורהרת, מוכנה לשמוע ששוב דחפו/גנבו/חטפו לה. שאלתי את הגננת אם היה אירוע חריג, והיא אמרה לי שאכן התרחשה גניבת צעצועים וניסתה (ללא הצלחה יש לציין) להסביר לי שזה נורמלי. לקחתי אוויר, ספרתי עד מיליון, ושאלתי את הקטנה איך היה בגן. "גנבו לי צעצוע", היא אמרה. "ואיך הרגשת?" שאלתי. "היה כיף!" ענתה וצחקה בלי הפסקה.

ואז הבנתי שאולי אני צריכה להפסיק. שלא כדאי לי להעביר לה את הפחדים שלי, את החרדות שלי, את החששות שלי. שמה שרואים מכאן לא רואים משם, ומה שלי נראה ענק אולי לה נראה קטן. ושכל מה שאני יכולה לעשות זה לתת לה את הכלים, לנסות לגדל ילדה עם ביטחון עצמי, שתדע שאנחנו סומכים עליה שתספר לנו אם קשה לה, ותחלוק איתנו את הטוב שלה.

מאז עברו כבר כמה שבועות, והגננת מדווחת שהילדה לא רק יודעת להחזיר, אלא מבצעת גם כמה גניבות בעצמה, ולא מוותרת אם מישהו מנסה לעשות לה מחטף של צעצוע. היא שמחה לספר לנו שהילדה אפילו דוחפת ילדים אחרים לפעמים. אכן האימונים הצליחו. ניסינו להסתיר את החיוך הקטן כששאלנו אותה אם זה תקין, והיא אמרה שכן, שזה אפילו משמח. יומיים אחרי אגב, היא שוב סיפרה שגנבו לה צעצוע. "ומה עשית?" שאלנו, "גנבתי בחזרה!" היא אמרה והתגלגלה מצחוק.

האם זה הרגיע את החרדות? לא. האם מצאתי מה הדרך הנכונה? אני עדיין חושבת על זה. אבל כנראה שאין מה לעשות, אין כמעט הורה שלא עושה טעויות עם הילדים שלו בצורה זו אחרת, וכל מה שאני יכולה לעשות זה לנסות למזער נזקים ולעשות את הכי טוב שאני יכולה. ואם לא אצליח – וולט התחילו לעשות משלוחי אלכוהול. וזה תמיד פתרון טוב.