את גודל הנתק שהיה ביני לבין אחותי - הבנתי כשפגשתי לראשונה את שתי בנותיה הקטנות; ילדות שהן האחייניות שלי, שאינני מכירה. עשר שנים היה בינינו ברוגז מוחלט, והמחיר כבד. אני מבקשת לספר את סיפורי כדי להבהיר את גודל הטרגדיה שבנתק ממושך, ולעזור, אולי, למשפחות אחרות שנמצאות באותו מצב.
הילד שלי סבל נורא
שנתיים מפרידות ביני לבין אחותי הקטנה. אין לנו עוד אחים, זה רק אני והיא. אנחנו מאוד דומות באופי; שתינו חברותיות, קצת עקשניות.
בילדותנו היינו חברות מאוד טובות, אבל היחסים שלנו השתנו לחלוטין כשנולדו הילדים; הגדולים שלנו בערך באותו גיל – לה יש ילדה ולי יש ילד. הם מעולם לא הסתדרו ביניהם, ובכל ביקור משפחתי הבת שלה מיררה את חייו של בני.
מדובר בילדה אסרטיבית מאוד עם הפרעות קשב, שתמיד הייתה צורחת על בני שהוא ילד רע, מסיתה נגדו את אחיו הקטן – "בוא לא נשחק איתו", ועוד מטעמים. הילד שלי גם ככה עדין ושקט, וזה היה שובר אותו כל פעם מחדש.
כשזה היה קורה הייתי מתפוצצת מבפנים כי אחותי לא העירה לבת שלה אפילו פעם אחת. אני יודעת שהייתה לה חולשה אליה, היה לה קשה להעמיד את בתה במקום.
ההורים שלי נהגו לא להתערב, ואני העדפתי לנחם את בני במקום לנזוף בילדה, ידעתי שזה יגרור סצנה לא נעימה מצד אחותי ולא היה לי חשק לעורר מהומות.
למרות שניסיתי לצמצם ביקורים משפחתיים – לא יכולתי להפסיק להתראות עם אחותי. בחגים היינו יחד, וגם בימי הולדת, והילדים האחרים שלנו אהבו לשחק כך שלא רציתי להחרים לגמרי את אחותי ואת המשפחה שלה.
היא לא טרחה להתנצל
אבל באחד הביקורים כבר לא יכולתי להתאפק יותר, ואחרי שהילדה שלה צעקה לילד שלי: "לא רוצים לשחק איתך, חרם עליך", צעקתי עליה בחזרה – "איתך לא רוצים לשחק, חרם עלייך!"
אני לא יודעת אם זה מה שסופר נני הייתה ממליצה לאמא לעשות, אבל לא חשבתי באותו רגע, פשוט רציתי להגן על הבן שלי שסבל כל כך. הילדה, אגב, לא התרגשה ממני. היא אמרה לי – "אם תדברי לא יפה גם עלייך נעשה חרם" וכו'.
בתגובה אחותי צעקה עליי שלא מדברים ככה לילדים, גם בעלה הצטרף לתזמורת ובעקבותיו גם בעלי – האווירה התחרבנה ואני הודעתי לבן זוגי ולילדים שאנחנו הולכים.
כעסתי על אחותי כל כך, עד שאמרתי לעצמי שזהו, אני לא מדברת איתה יותר לעולם, גם אם היא תתחנן ותבקש אלפי סליחות. ככה חשבתי לעצמי בשבוע הראשון, ובשבוע השני, וגם אחרי חודשיים, ושלושה. והזמן עבר ועבר, ולהפתעתי הרבה אחותי לא טרחה אפילו להרים טלפון ולהתנצל על מה שהיה. נפגעתי עוד יותר, נעלבתי בשביל בני עד עמקי נשמתי.
נאלצתי להודיע שאני לא מגיעה לאירועים שבהם היא משתתפת – אם זה יום הולדת של אבי ואם זה חתונת הכסף של הוריי. לא הסכמתי לראות את הפרצוף שלה, בכל פעם שהילד שלי שאל מה יהיה אם יחרימו אותו בכיתה או בכה לי שחברים לא משתפים אותו במשחק – נזכרתי באחיינית שלי שהצליחה להוריד לו את כל הביטחון העצמי, ובאמא שלה, שלצערי לא טרחה לעשות שום דבר כדי למנוע את זה.
לשמחתי יש לנו המון חברים כך שלא חשתי בדידות כתוצאה מהנתק הזה. התקרבנו מאוד לזוג חברים שלנו, שהפך ממש לסוג של משפחה אלטרנטיבית עבורנו, והחיים היו יפים. רק עם השאלות של הילדים היה לי קשה להתמודד, הם התגעגעו לבני הדודים שלהם, ולא תמיד היו לי תשובות.
שולם בשירותים של בית החולים
אמא שלי אף פעם לא ניסתה להשלים בינינו, היא הייתה אומרת לנו – "אני לא מאחלת לכן להרגיש מה זה שילדים שלכן לא בקשר ביניהם, אבל אתן כבר גדולות, תעשו מה שאתן רוצות".
ואז יום אחד אני מקבלת טלפון מאבא שלי, שאמא בבית חולים בגלל איזשהו סיבוך של דלקת, משהו מדאיג שהתפתח. עברנו תקופה מהגיהינום, עם לילות בבית החולים, התייעצויות עם מומחים מחו"ל, המון בכי ודאגה; לאוייבים שלי אני לא מאחלת מצב כזה.
יצאנו החוצה אחרי כמה דקות, ואיכשהו התחלנו לדבר כאילו לא היה כלום - על אמא ועל המצב בעיקר. בעלה הגיע וראה אותנו משוחחות, וגם הוא התנהג כאילו שזה רגיל. אם לרגע הרגשתי שאני מדברת עם מישהי זרה, זה עבר לי די מהר.
הרגשתי נורא על כל השנים האלה, בזבוז עצום. ההמשך אישי מדי, מעדיפה לא לפרט. רק אגיד שהייתה לנו שיחה ארוכה, שיחה כנה שהיינו צריכות לקיים מאוד מזמן. דרך אגב, אחותי בכלל טוענת שאמא שלנו התאשפזה בגלל הברוגז שלנו, כי היא לקחה אותו קשה. אני לא חושבת כך וגם לא רוצה לעסוק בהלקאה עצמית; פניי קדימה, אל העתיד.
עברה שנה מאז שהשלמנו. את השנים החסרות אי אפשר להחזיר, אבל עכשיו לפחות אני מרגישה שיש לי אחות, ושלילדים שלי שוב יש דודה. המצב הבריאותי של אמא שלי סביר, וחיי המשפחה שלנו חמים למדי.
אני רוצה להעביר מסר: אל תתנתקו ממשפחה. זאת אולי קלישאה, אבל החיים עפים בלי ששמים לב. כמה חבל שאמא שלנו הייתה צריכה להיכנס לבית חולים כדי שאני ואחותי נבין את זה.