למרות שמלכתחילה היה לי ברור שאגיע למצב הזה, אני בכל זאת שואל את עצמי איך זה קרה לי.
אבל נתחיל מההתחלה: הכרתי את אשתי לפני שנה וחצי, דרך חברים. כל מה שידעתי עליה לפני זה, זה העובדה שהיא צעירה ממני בעשר שנים.אני זוכר שהיא נראתה טוב בעיניי, אבל היה בפגישה הזו משהו מוזר.
אני מחשיב את עצמי לאדם מאוד פתוח ורחב אופקים, שמאוד אוהב אנשים ואוהב לדבר על כל נושא שבעולם. אבל איתה - זאת הייתה הפעם הראשונה שיצאתי לדייט שנתקע. ממש התאמצתי לפתח איתה שיחה, למצוא נושאים לדבר עליהם. התשובות שלה היו סגורות לכל שאלה ששאלתי. אולי זה מה שהשאיר אותי איתה? כי אני באמת לא יודע מה אני עוד עושה שם.
הקשר הזה המשיך אבל לא ממש התפתח. מריבות בלי סוף, שיחות סתמיות. אני חושב שנשארתי בגלל משבר נפשי שעברתי; הייתי בעיצומו של בניית עסק, תהליך שהיה מאוד קשה עבורי. השקעתי כספים רבים ובמקביל עמדתי בפני פיטורים מהעבודה שלי בתור שכיר, ופחדתי שאצא קירח מכאן ומכאן. אני חושב שנשארתי איתה כי הייתי צריך משענת; מישהו שיהיה איתי, עד כמה שזה נשמע גרוע.
זרקתי את הטבעת ואמרתי: "הנה, קחי"
אחרי ארבעה חודשים התחיל הלחץ. ההורים שלה, ובמיוחד האמא החטטנית שלה, דחפו לחתונה ואפילו אסרו עלינו להיפגש עד שנראה לאן זה מוביל. הקשר התחיל לדעוך, אבל יום אחד האחים שלה הגיעו אליי ולקחו אותי לאולם לחתום. כמובן שסירבתי, אבל שבוע אחרי זה - חתמתי. אני לא מבין איך הפכתי להיות כזה סמרטוט. אולי מהלחץ של ההורים שלי והרצון שלהם שאני אתחתן כבר. אולי חשבתי שאני סתם פוחד ממחויבות, ואולי זה בגלל איזה רב ידוע שאמר לי במפתיע את השם שלה, ושזו האישה שמתאימה לי. תאמינו לי - אל תקשיבו לאף אחד. אף אחד לא יודע יותר טוב מכם מה אתם רוצים!
בקיצור, החלטנו להתחתן תוך חודשיים. אני זוכר את הצעת הנישואים שבאה לאחר מכן; זרקתי לה את הטבעת על המיטה ואמרתי לה: "הנה, קחי". כשהיא שאלה אם אני לא כורע ברך, אמרתי לה – "את רוצה להתחתן? אז ככה אני מציע. אם לא, אז לכי לעזאזל". איך לא ראיתי אז כמה זה חולני?
אני זוכר את החודשיים שלפני החתונה. זאת הייתה אחת התקופות הקשות ביותר בחיי. הלחץ שיגע אותי, לא תפקדתי בעבודה, הרגשתי שאני הולך לקראת משהו שאני לא רוצה בו. אפילו נסעתי פעם אחת לאולם כדי לבטל. בעל האולם לא היה והפקידה שלו אמרה לי לחזור בעוד שעה אבל אני לא חזרתי.
הזמן עבר וזה הפך לכדור שלג; ככל שהמועד התקרב, ככה כבר היה לי קשה לחזור בי. לפי המנהג בעדה שלה, בני הזוג לא נפגשים שבועיים לפני החתונה. אלה היו שבועיים שבהם חזרתי לחיים. רציתי להתעורר בבוקר ולהבין שכל זה היה חלום, ושאני לא באמת אמור להתחתן. כולם אמרו לי שלפני החתונה זו התקופה הכי קשה, אבל אני ידעתי שאצלי זה לא זה. שאני לא רוצה להיות שם.
חשבתי שאני מאבד את החשק המיני
השבועיים האלה עברו מהר (הזמן עובר מהר כשנהנים). אחי הגיע לקחת אותי עם האוטו המקושט ונסענו לסלון הכלות. כשהגענו השמיעו לי מוזיקה וזרקו פרחים, מן טקס כזה. אח שלי אמר לי - "תראה איך תתרגש כשתראה אותה". אבל בשנייה שראיתי אותה אמרתי לעצמי בלב: "אוי לא, זאת שוב היא". העברנו איכשהו את השעות הבודדות שלפני הטקס, אפילו בצילומים הצלחנו להתווכח.
הרגשתי איך חבל התלייה מתהדק ככל שהזמן עובר. אני זוכר שלפני שבירת הכוס הזעתי וחשבתי - "עוד לא מאוחר, אתה יכול לעצור את זה", אבל הרגל ירדה, הכוס נשברה וכולם הגיעו לנשק ולחבק. מאותו רגע הייתי שחקן בסרט על עצמי. התפקיד - לשחק את החתן שהתחתן עם בחירת ליבו וזהו היום המאושר בחייו. אבל האמת היא שרק חיכיתי שזה ייגמר. הייתי בגיהינום, ושם אני עד היום.
אחרי כמה שבועות החלטתי לחתוך. דיברתי עם החבר הכי טוב שלי, אמרתי לו שאני לא יכול יותר. שלא טוב לי. שאני לא נהנה מהעבודה הקשה שלי ולא טוב לי לחזור הביתה. בתקופה הזו, בגלל שברחתי כמה שיותר מהבית לעבודה, הצלחתי להתקדם בתפקיד ובשכר. היא תמיד אמרה שזה בזכותה. האמת היא שבאופן אירוני אפשר להגיד שזה נכון.
באותו יום החלטתי שאני מסיים את זה. אבל היא בדיוק התקשרה לבקש שאקנה בדיקת הריון כי היא מאחרת כמעט בחודשיים.
חשבתי שזה לא יכול להיות, יש זוגות שמנסים שנים להיכנס להריון. אנחנו שכבנו 4-5 פעמים כל הנישואים האלה ואני גמרתי בחוץ. קניתי 2 ערכות, נכנסתי איתה לשירותים. טבלנו את המקל. הלב דפק במתח. והתוצאה הייתה ברורה: שני פסים. הריון.
ניסיתי לדבר איתה על הפלה, התחננתי, ביקשתי, אפילו אמרתי לה שאני לא רוצה יותר לחיות ביחד. היא אמרה שאין לה שום כוונה להתגרש, ושאם אני אציק לה היא תעבור לאמא שלה. האמא שלה כרגיל התערבה, וזה לא היה לטובתי.
כולם תוקפים אותי
אני בן 36 היום. שירתתי בצבא ביחידה מובחרת. וביטול עצמי זו תכונה שמאוד רחוקה ממני. סיימתי תואר, וכיום אני בעל עסק בתחומי וגם עובד כשכיר. רק תחום אחד הוא אכזבה בחיי: הזוגיות.
אני רוצה להתעורר מהחלום הזה. לפעמים אני מטייל בלילה כשהיא במיטה ישנה. אני חושב אולי ללכת לייעוץ, אולי להכיר מישהי - אבל איך אפשר, עם סטטוס משפחתי של נשוי וממתין לילד?
נשבר לי. אם אני רק מעלה את זה, כולם תוקפים אותי. אני הרי לא אמור להיות אנוכי. אני אמור לתמוך ולאהוב את אישתי, במיוחד עכשיו.
לסיפור הזה אין עדיין סוף. אני עדיין שם, נשאר כי אני לא יודע מה לעשות. היא בהריון, איך אפשר לעזוב עכשיו? אני לא יודע איך זה יסתיים. אבל ככה זה לא יכול להימשך.
פורסם לראשונה בפורום בגידות ואהבה אסורה בתפוז
כל הסיפורים במדור אמיתיים. פרטים בסיסיים משתנים על מנת למנוע זיהוי
רוצים לשפוך את הלב ולקבל תגובות? כתבו אלינו