באותה תקופה היה לי חבר, אך זו לא הייתה הבעיה היחידה; הבחור היה ממוצא דרוזי. הקשר בינינו התחיל מהרגע הראשון שבו נפגשנו, לא היה ניתן לעצור אותנו. בילינו את כל הזמן יחד, לא יכולנו להיפרד אחד מהשנייה.
הייתי בהלם כששמעתי על אירוסיו
לאחר שמשפחתי הבינה שהקשר הוא לא ידידותי אלא רומנטי, אסרו עליי בתוקף להיפגש עם אהובי.
כמובן שהמשכנו להיפגש. היינו מבלים לילות שלמים ביחד, בסתר. המשפחות שלנו ידעו שאנחנו בורחים כדי להתראות, אבל הבהרנו שאנחנו לא מתכוונים להיפרד. זה היה קשר הרסני מאוד; בגללו אמא שלי עברה אירוע לב ואושפזה. היא מאוד התנגדה למערכת היחסים הזאת. למען בריאותה נפרדתי ממנו לתקופה מסוימת, אבל לאחר כמה חודשים חזרתי אליו.
גם מצד משפחתו הדבר לא התקבל בברכה. כשהבינו שלא מדובר בסטוץ אלא באהבה רצינית, אביו של אהובי אמר שיגרש אותו אם ימשיך להיפגש איתי. כך זה נמשך כמעט שנתיים: חוזרים, נפרדים, חוזרים, נפרדים, לא מוכנים לוותר אחד על השני.
כשאבא שלו הבין שהבן שלו לא מוכן לוותר, הוא החליט לחתן אותו. אני כמובן לא ידעתי על כך, מאחר שאהובי לא היה מסוגל לומר לי שמשפחתו כופה עליו נישואים עם בת דתו, כדי שלא יתחתן איתי.
לאחר שהתארס נודע לי על כך כעבור כמה חודשים, מגורם שלישי. הייתי מוכת הלם. הרגשתי נבגדת, אין לתאר את הימים שעברו עליי. ההלם רק גבר לאחר שהתעמתתי איתו על כך, והבנתי שהוא בעצם משחק בשתינו; ממשיך להיפגש איתי ומסתיר את היותו מאורס.
אמרתי לו שזה לא הוגן כלפיי וכלפי אשתו לעתיד, והתחלתי לצאת עם בחור אחר. בתקופה זו נפגשתי איתו פעם אחת בה ביקשתי שיחזיר לי את כל החפצים האישיים שלי והתמונות שלי. רציתי שימחוק אותי מחייו, כי הוא לא הרפה.
באותה פגישה הוא ניסה לנשק אותי, אך אני לא נעניתי לו. רציתי להראות לו שאני גיבורה, שאני לא נכנעת לו. אבל אחרי שהוא נסע אכלתי את עצמי! כמה רציתי להיענות לו!
הוא עבר תאונה, אני רציתי למות
לאחר מכן הכרתי את האדם שלו נישאתי. זה היה קשר מאוד אינטנסיבי כי מאוד רציתי לשכוח את הבחור הדרוזי שלי. המשכנו לדבר בטלפון אך לא העזתי להיפגש איתו.
כשנה לאחר שהכרתי את מי שיהיה בעלי לעתיד, הבחור הדרוזי שלי התחתן עם אותה בחורה שהתארס לה בתקופה בה היינו יחד . שנה לאחר מכן, אני נישאתי.
בכל אותו הזמן היינו מדברים אחת לחצי שנה, שיחת התעדכנות ותו לא. שני ילדינו נולדו כמעט באותו זמן.
בלי לדעת, קראנו לילדים כמעט באותו שם עם אותן האותיות בדיוק.
לאחר שהילדים נולדו חשנו שנינו געגועים רבים אחד לשני, והשיחות שלנו הפכו תכופות יותר מיום ליום. נזכרנו בימים שהיינו יחד, ואחרי כמה חודשים זה קרה.
נפגשו כמה פעמים, בכמה הזדמנויות שונות, וחזרנו זה לזו. עשינו אהבה, חזרנו להיות בקשר על בסיס יומיומי, כמובן ללא ידיעת בני הזוג שלנו.
ככה זה נמשך במשך כמעט תשעה חודשים, עד לתקופה שאותה אני מכנה "הסוף". האהוב שלי היקר ביום בהיר אחד, נפצע באופן קשה בתאונת דרכים.
זה היה בעיצומו של הרומן שלנו, ואני גיליתי את זה במקרה, כשהקשבתי לתא הקולי שלו (הוא ידע שאני עושה את זה). לא ידעתי איפה לשים את עצמי! מה עושים?!
הגעתי הביתה מהעבודה וזה כבר היה בכל החדשות. בעלי לא הבין למה אני כל כך מרותקת פתאום לחדשות, במקום לשחק עם הילד. רציתי למות.
למחרת הוא התקשר אליי מבית החולים, שיחה מאוד קצרה כי אשתו לא זזה ממנו כמובן . אמר לי שהוא בסדר, סירב שאגיע לביקור. הוא היה מאושפז שבועיים בערך. לאחר שהשתחרר, שמעתי ממנו אולי פעם או פעמיים - ומאז כלום.
ככה עברו להם עוד כמעט ארבע שנים של נתק. שתיקה. כלום, שקט מוחלט.
אני מתגעגעת אליו נואשות
הרגשתי שהחיים חזרו למסלולם, שחזר לי הצבע לפנים.
כולם אומרים לי בזמן האחרון שאני נראית קורנת, סקסית. בטח, כל אחד ייראה טוב כשהחיים שלו יחזרו אליו!
אני כל כך מבולבלת. הוא אומר לי כמה שהוא מתגעגע אליי וכמה אני חסרה לו, ואני מתגעגעת אליו נואשות.
לא יודעת בעצם למה אני משתפת, מה אני בכלל רוצה לשאול. עברו כבר עשר שנים כמעט מאז שהכרנו, כמה זה עוד יכול להימשך? עוד שנה? עוד עשר? אני לא יכולה להתנתק ממנו, אני מרגישה שאני מחוברת אליו בכל חלקי גופי.
הוא לא יקום עכשיו ויעזוב את אשתו וילדיו אחרי שכבר בנה איתם בית. גם לי יש משפחה משלי.
למה נגזר עלינו לסבול ככה? אתם חושבים שאני צריכה פשוט לשכוח ממנו וזהו? או שיש על מה להילחם?
פורסם לראשונה בפורום זוגות מעורבים בתפוז
>> לטלנובלה הקודמת: ההורים מתגרשים, אני עצובה כמו ילדה קטנה
כל הסיפורים במדור אמיתיים. פרטים בסיסיים משתנים על מנת למנוע זיהוי
רוצים לשפוך את הלב ולקבל תגובות? כתבו אלינו