יש לי ידיד טוב. הוא מבוגר ממני בכמה שנים - הוא בן 32 ואני בת 23. אנחנו בקשר טוב, מדברים המון בפייסבוק. ובלי להתכוון, לפני חצי שנה התאהבתי בו. מה זה התאהבתי? הראש שלי מלא במחשבות עליו, רק עליו, כל הזמן. אז מה הבעיה? שהוא נשוי עם ילדים.
צ'אטים בלילות
הכרנו דרך חבר משותף. פעם ישבתי עם אותו חבר באיזה פאב, והוא הגיע גם. מרגע שהמבטים שלנו הצטלבו, לא יכולתי להפסיק לחשוב עליו. ואז התברר לי שהוא גר ברחוב שבו אני עובדת, ככה שכמעט תמיד כשאני נוסעת לעבודה אני נתקלת בו.
אחרי כמה פעמים שראיתי אותו, החלטתי לחפש אותו בפייסבוק. האמת היא שרציתי לראות תמונות שלו, להסתכל עליו קצת. ואחרי שהתלבטתי הרבה מאוד זמן אם בכלל כדאי לי, החלטתי להוסיף אותו בתור חבר. לא ידעתי אם זה הדבר הנכון, כי כבר ידעתי שהוא נשוי וגם פחדתי שהוא לא יאשר אותי בכלל. אבל בסוף תפסתי אומץ וביקשתי חברות. הוא ישר אישר, ומאז התחלנו לדבר בצ'אט, בעיקר בלילות. מהר מאוד השיחות האלה צברו תאוצה עד למצב שאנחנו מדברים כמעט כל לילה. בלב אני מודה לפייסבוק, כי אחרת לא חושבת שהייתי מדברת איתו שוב.
וחוץ מהצ'אטים, אנחנו גם מתראים לפחות פעמיים-שלוש בשבוע כשאני נוסעת לעבודה. אני תמיד עוצרת להגיד שלום, ולפעמים גם נשארת לדבר איתו. אנחנו מדברים על החיים, אני לפעמים מתייעצת איתו על דברים. האמת, הוא לא מתייעץ איתי יותר מדי, הוא עסוק בלדבר שטויות ולספר בדיחות. הן לא בהכרח מצחיקות תמיד, אבל מה זה לא אכפת לי.
כשאני מדברת איתו, אפילו כשזה מאחורי מסך המחשב, אני מרגישה את הלב שלי דופק במהירות ואת ההתרגשות צפה. זה משהו שלא הרגשתי המון זמן, אולי אף פעם לא. אני לא חושבת שאי פעם היה לי קראש כזה על מישהו. לפעמים אני שואלת את עצמי אם זה בגלל שהוא נשוי, בלתי ניתן להשגה מבחינתי. אבל נראה לי שזה בגלל סיבות אחרות - החיוך שלו, המבט שלו, הדיבור. אם הייתם רואים אותו הייתם מבינים.
וככה אני - כל היום רק חושבת מה הוא עושה, איפה הוא, מתי נדבר. ובעיקר אני מבואסת מזה שהוא נשוי ואני רווקה.
מה הוא מרגיש כלפיי?
אני רוצה לציין שאני לא מהמתוסבכות האלה שמתאהבות בגברים לא פנויים, או מאלה שמחפשות את החיים הקשים. טפו טפו, כל מה שרציתי בחיים השגתי. היו לי בעבר מערכות יחסים נורמליות לגמרי, האחרונה שבהן הייתה אמנם עם גבר מבוגר, אבל פנוי. אלא שפה אני פשוט מרגישה שאני עומדת מול חומה ולא נותנים לי לעבור אותה.
אני לא יודעת אם הוא מבין שאני מאוהבת בו, ואני גם לא יודעת מה הוא מרגיש כלפיי. אני יכולה להישבע שבכל שיחה איתו הוא מפלרטט חופשי, אבל אני לא מצליחה לקרוא אותו עד הסוף. אולי הוא מנסה להשאיר דלת פתוחה, אולי הוא סתם עושה טיזינג. ואולי אולי הוא מנסה לרמוז לי משהו.
אז עכשיו אני כולי מבולבלת, לא ישנה מרוב מחשבות. אני פשוט מתה לספר לו, מרגישה שתיכף אתפוצץ. אני לא אוהבת לשמור דברים בבטן, כשאני מרגישה משהו למישהו אז אני ישר אומרת את זה. אבל פה זה מסובך. נגיד שיתברר שהוא גם מאוהב בי, אז מה, הוא יעזוב את אשתו? אף פעם לא שאלתי אותו עליה ואני גם לא חושבת שאשאל, אבל אני יודעת שהוא מאוד אוהב את הילדים שלו. אני לא רוצה להיות מפרקת משפחות, זה לא מוסרי ולא מתאים לי.
ומצד שני, אם אני אספר לו והוא לא יעזוב את אשתו בשבילי, אז אני יכולה להרוס פה ידידות נפלאה. אשתו תגיד לו להפסיק לדבר איתי, ואז אני אשאר בלי כלום ביד. אני ממש ממש לא רוצה לאבד אותו בתור ידיד.
נשמע לא הגיוני? אני יודעת. אבל מה בדיוק אני אמורה לעשות? בדרך כלל אומרים להקשיב ללב, אבל בחייאת לב, למה אתה חייב להיות כל כך מסובך?
טוקבקיסטים יקרים, מה לעשות? ללכת על כנות בכל מחיר או לשמור את הדברים לעצמי עד שאתפוצץ?