אני לא מאמינה שהגעתי למצב הזה, אבל כנראה שהמציאות עולה על כל דמיון; שתי הבנות שלי, בגילאי 32 ו- 30, לא מדברות כבר חמש שנים. אפילו לא שלום ברחוב, אפילו לא שנה טובה בראש השנה. כלום.
הברוגז שלהן הורס לי את החיים ואת הבריאות. הנתק ביניהן הוא כישלון שלי כאמא, חד משמעית. אני לא מפסיקה לשאול את עצמי איפה טעיתי.
"אמא, אני לא אוהבת אותה"
לבנות שלי יש אופי שונה ונשמה שונה, אבל חיצונית הן דומות מאוד. היום באירועים משפחתיים, כשאני רואה אותן מפנות את הגב זו לזו, זה נראה לי כל כך מוזר. כמו לראות בנאדם כועס על עצמו.
בעלי ואני תכננו הפרש קטן בין הבנות כדי שיהיו חברות טובות, אבל האמת היא שהן מעולם לא היו קרובות, גם לא בילדותן. הן לא אהבו לשחק יחד, לא הסתדרו. לפעמים היה נדמה לי שהן פשוט לא קשורות זו לזו בכלל.
זכור לי מקרה אחד שנחקק בלבי; כשהגדולה הייתה בת שלוש וחצי היא אמרה לי – "אמא, היא אחות שלי על אמת? אני לא מרגישה שהיא אחות שלי, אני לא אוהבת אותה". בכיתי כל הלילה. בעלי אמר לי שזה מקנאה ילדותית, שהיא עדיין לא התרגלה לעובדה שיש לה אחות. אבל אני הרגשתי בלב שזה הרבה יותר מזה.
עם השנים היחסים ביניהן הלכו ונהיו נורמלים, אבל חברות טובות הן לא היו מעולם.
הסכסוך הגדול התחיל כשהקטנה שלי הודיעה שהיא מתחתנת עם החבר שלה, שהיה כבר בן בית אצלנו. התרגשנו כולנו, וגם הגדולה שמחה בשמחתם. היא הייתה איתו ביחסים סטנדרטיים אז – לא קרובה ולא רחוקה, פשוט נחמדה, יחסים רגילים.
הם נישאו בחתונה מקסימה ומרגשת. הגדולה הגיעה לחתונה לבד כי היא בדיוק נפרדה מחבר, ונורא התעצבנה כשכולם אמרו לה "בקרוב אצלך". ראיתי עליה שהיא מתפוצצת מזה.
מספר שבועות אחרי החתונה פיטרו את החתן שלי מהעבודה, והוא היה צריך למסור גם את האוטו שלו, שהיה שייך לחברה שעבד בה. הבת שלי ביקשה שנעזור קצת, ואני הסכמתי לתת להם את האוטו שלי עד שיסתדרו.
הגדולה שלי עיקמה את האף, שאלה "מה פתאום את נותנת לו את האוטו בכזאת קלות". לא חשבתי שזה עניינה ולא נכנסתי לזה.
היא אמרה שהוא נצלן, שהוא יודע רק לבקש בלי לתת שום דבר. ראיתי שינוי מאוד מיידי ביחס שלה כלפיו. לאט לאט היא כבר בקושי דיברה איתו, וכשהיו מגיעים לארוחות שישי היא לא הייתה מסתכלת עליו אפילו. אחרי 4 חודשים כשהוא מצא עבודה, האוטו חזר אליי אבל הגדולה שלי כבר התרגלה לכעוס על הגיס שלה.
אחרי שנה בערך הם קנו דירה ועזרנו להם קצת. ושוב לגדולה שלי היו טענות בסגנון "כמה כסף אתם נותנים לה ולבעלה, לי בחיים לא הייתם עוזרים ככה, היא גומרת לכם את כל הכסף ולי לא יישאר כשאתחתן" וכו'.
נדהמתי מהטינה הזאת כלפי אחותה. הסברתי לה שכשהיא תתחתן נעזור גם לה, אבל לא היה עם מי לדבר. היא התחילה להיות לא הגיונית ולדרוש, למשל, שנעביר לה את אותו סכום כסף שנתנו לאחותה בשביל הדירה.
אני ממש נגד הדברים האלה, וחושבת שלכל אחד עוזרים כשהוא צריך. היא בזמנו התגוררה איתנו בבית ודאגנו לכל צרכיה, כך שממש לא הייתה סיבה להעביר לה סכום כל כך גדול. כשהיא נישאה, אגב, דאגנו גם לה.
על כל פנים, במהלך השנים היא זרקה הערות ציניות לאחותה, שהחזירה לה. היו ביניהן פה ושם תקופות קצרות של כעס שנמשכו כמה ימים, לא יותר.
אנחנו משפחה רגילה, איך הגענו לזה?
הברוגז הגדול פרץ בגלל שטות ממש טיפשית: בתי הגדולה חגגה יום הולדת בדיוק שבוע אחרי שנולדה הנכדה שלי, הבת של בתי הקטנה. ימי הולדת במשפחה אנחנו תמיד מציינים במסעדה, אבל הפעם, בגלל הלידה, הסתפקנו בארוחה משפחתית בבית, משהו קטן עם בלונים ועוגה. במהלך ארוחת הערב הזאת, הבת הגדולה התפרצה על הקטנה, אמרה לה שהיא ובעלה אגואיסטים וכו', שבגללם לא חוגגים לה יום הולדת "מכובד" כדבריה. אני זוכרת שאפילו נעלבתי: אפיתי עוגה וניפחנו לה בלונים, מה לא מכובד בזה?
הקטנה לא נשארה חייבת ואמרה לה דברים קשים: "את רעה וקנאית, תמיד קינאת בי, אני מרחמת עלייך". היו חילופי האשמות, היה צריך ממש להפריד ביניהן ולקחת את הגדולה לחדר שלה עד שתירגע.
התחילה תקופה חדשה של נתק מוחלט. הייתי בטוחה שהוא יעבור כמו סכסוכים אחרים שהיו ביניהן בעבר ונשכחו, אבל לא. אני זוכרת שאחרי חודש בערך ביקשתי מהגדולה שתקפיץ לאחותה משהו שהיא שכחה אצלנו והיא אמרה לי שהן לא מדברות, וממש נדהמתי. שאלתי אותה – "מה, מאז היומולדת? אתן עובדות עליי? כל כך הרבה זמן?"
והנה, עברו חמש שנים.
כבר הפסקתי לנסות להשלים ביניהן. לקבוע עם שתיהן במסעדה, להפציר בהן להתפייס – זה תמיד נגמר בזה ששתיהן כועסות עליי.
מי שעקשנית כאן יותר זו בתי הגדולה. היא אמרה לי שהקשר עם אחותה עושה לה רק רע, ושהיא החליטה למחוק אותה מחייה.
גם אחרי החתונה ביקשתי ממנה שלפחות בשבילי תשמור על יחסים סבירים איתה, אבל היא אמרה לי: "אמא, לא הכל קשור אלייך, אל תתערבי".
היום הקטנה לא מכירה את בעלה של הגדולה, הגדולה לא מכירה את הנכד הקטן שלי. זה אוכל לי את החיים, את הנשמה. אנחנו משפחה רגילה, נורמלית, איך הגענו למצב כזה? יש להן עוד שני אחים שנמצאים בקשר מצויין גם ביניהם וגם עם כל אחת מהבנות לחוד. אני כועסת עליהן וכועסת גם על עצמי שנתתי לזה לקרות.
אני לא יודעת מהיכן הן למדו שנתק בין אחים זה פתרון למשהו. אני ואחותי היחידה בקשר נהדר, גם בעלי קשור מאוד לאחים שלו.
החלום שלי זה שהבנות שלי יתפייסו. אני רוצה להאמין שהברוגז הזה לא יהיה לנצח. אני בדעה שעל אחות לא כועסים. לא נעלבים מאחות, לא נוטרים לה טינה. אחות זה נכס לכל החיים. אני מקווה שכשהבנות שלי יבינו את זה סוף סוף, זה לא יהיה מאוחר מדי.
יש לכם סיפור משפחתי כואב? רוצים לשפוך כאן את הלב? צרו קשר
כל העדכונים הכי חמים מהארץ ומהעולם ישירות לנייד
שלחו את המילה מבזק למספר 5000 ותתחילו להתעדכן