בפנטזיה שלי ראיתי איך כולם מתעלפים ממנו ואיך הוא יושב בשקט עם הספר החדש שלו, ואני מצליחה לתקתק יום מושלם במשרד. במציאות: איך שהגענו הוא הזעיף פנים לכל הקולגות ודרש שאשעשע אותו; מאירה ברנע לא מצליחה להבין איך הורים אחרים שורדים יום כזה
יש דברים שתמיד נראים טוב כשהם מתרחשים אצל אנשים אחרים. לדוגמא, חברה שלי שנוסעת בכל יום שישי לים באוטובוס עם ארבעת ילדיה הקטנים, או חברה אחרת שהזמינה חמישה ילדים מהגן של בנה בן החמש והכינה איתם פיצות אישיות וכדורי שוקולד. גם להביא את הילד לעבודה תמיד נראה כמו רעיון טוב כשהילד הוא לא שלך.
תגיד, לא יכולת לשבת ולצייר כל כך יפה גם במשרד? אבישי בפוזה רגועה | צילום:
תומר ושחר צלמים
אבל בדרך כלל הוא מאוד חברותי
רווית, קולגה שלי, הביאה למשרד את בנה בן השש. הוא ישב במשך שמונה שעות מרותק למחשב עד שכל מי שחלף על פניו היה בטוח שמדובר בפסל סביבתי. דורית, חברה אחרת, הביאה למשרד את בתה בת השמונה ובמשך שבע שעות היא ישבה צמוד למזכירה בדלפק הכניסה. היא ענתה לטלפונים, הגישה מים קרים לאורחים, פתחה דואר ומיינה פלטי מחשב. לימור הביאה את התינוקת שלה בת השנה ורוב הזמן היא שכבה בעגלה וחייכה לכל מי שחלף על פניה. ובכן, החופש הגדול התחיל, ולאחר שנגמרו כל האופציות – הורים, סבים, דודים, שכנים - התחלתי לנסות לחשוב על פתרונות יצירתיים יותר לתעסוקה עבור בני החביב. אין לי מושג תחת אילו כדורים פסיכיאטרים העליתי במוחי את הרעיון לקחת את אבישי לעבודה, אבל הרעיון עלה וקרם עור וגידים.
בלילה סיפרתי לו שמחר הוא הולך עם אמא לעבודה. ניהלתי עמו שיחה בוגרת של אם מול בנה בן השנתיים ושמונה חודשים:
"אבישי, מחר אתה ואני נלך לעבודה של אמא"
רציתי לוודא שהוא הבין – "לאן הולכים מחר?"
אבישי: "לגן"
אני: "לא חמודי. מחר נלך לעבודה של אמא"
אבישי: "אמא הולכת לעבודה"
ילד חכם. גם אני במקומו הייתי מעדיפה שמישהו אחר ילך לעבודה.
בבוקר הדברים נראו אופטימיים. אבישי הבין לאן פנינו מועדות ואני שמחתי בשל כך. ארזתי את כל הבית בתיק הכחול הגדול ויצאנו למכונית. אני יודעת שזה לא יפה, אבל אם יש משהו שאני אוהבת, זה להשוויץ בבני היקר. בדמיוני ראיתי כיצד אנחנו נכנסים יחד דרך הדלת. מייד כל המשרד נעמד דום מרוב תדהמה. המזכירה תתעלף כי מימיה היא לא חזתה בפלא שכזה. כולם ימחאו כפיים. "זה אבישי? איזה חמוד. הוא אפילו יותר יפה מהתמונות שאת מכריחה אותנו לראות כל יום".
אנחנו נצעד יחד עד למשרדי ונניח את התיק הגדול על הכיסא. לאחר מכן נראה לחשב השכר כיצד אבישי יודע לספור עד עשרים, למנהלת השיווק נדגים כיצד הוא יודע לשיר בעל פה את חמשיר הפרסומות שחיברה, ואז נגיע עד ללשכת המנכ"ל ונראה לו כיצד אבישי מכיר את כל אותיות ה: א'-ב'.
לאחר מכן חשבתי לעצמי שאבישי יישב בכיסא מולי עם "שאול החתול", ספר הילדים החדש אותו הוא כל כך אוהב וייתן לי לעבוד בשקט. הוא יצייר ואני אעבוד, הוא ידביק מדבקות על דפים לבנים ואני אעבוד, הוא יאכל לחמניה ויצפה בסרטון במחשב ואני אעבוד. בין לבין ימשיכו להיכנס אנשים אל משרדי ויחמיאו לנו. "איזה ילד רגוע גידלת. כל הכבוד לך", "אוי אתם מקסימים ביחד", ועוד שלל משפטים בסגנון.
בפועל, הדברים לא התרחשו כפי שתכננתי. כבר בחניה גיליתי ששכחתי את הספר בבית. זאת הייתה בעיה חמורה לאור העובדה שכל הדרך חזרתי והבטחתי לאבישי שעוד מעט נגיד למשרד ונוכל לקרוא את "שאול החתול", ולאור העובדה שברגע שיצאנו מהמכונית אבישי דרש שאקיים את הבטחתי. הוא לא בכה אבל גילה סימני אכזבה. נכנסנו למשרד כשאבישי מביט לכל עבר במבט זועף. המזכירה קיבלה את פנינו בדיוק כפי שחשבתי (אבל הצליחה להישאר על רגליה ולא התעלפה), "אוי, איזה ילד מתוק! איך קוראים לך חמוד?"
אני נשבעת לכם שבדרך כלל אבישי ילד חברותי, לבבי ותקשורתי, אך משהו כנראה לא התאים לו באותו הרגע והוא סירב לענות או להתייחס אליה. עוד גברת מהנהלת חשבונות ניגשה אלינו, "אוי, אבישי החמודי. איזה כיף שבאת!" זה כנראה הספיק לו. כאן הוא פשוט פרץ בבכי וסירב להירגע. לקחתי אותו ונכנסנו יחד למשרד.
הוצאתי את כל האספקה שהבאתי – ניירות/צבעים/מדבקות/בובות/קוביות/פלסטלינה - אך דבר לא עזר. אבישי לא נרגע.
אחד המחסנאים נכנס אל המשרד וסיכם את הסיטואציה במשפט אחד יפה, "אני רואה שהבאת את אבישי. למה?" לא ידעתי מה לענות.
ברוכים הבאים למציאות | צילום:
ideabug, Istock
מצאתי פתרון מושלם
ניסיתי בכל כוחי להביא את אבישי למצב בו הוא יישב רגוע, ואילו אני אתחיל לעבוד. לאחר שעה וחצי ששרנו, רקדנו, צחקנו והשתוללנו, נזכרתי שלא החתמתי כרטיס וטוב שכך. ההכרה חדרה למוחי – אבישי לעולם לא ייתן לי לשבת ולעבוד. האם זה גילו הצעיר? האם זאת האווירה במשרד? האם זאת אני? התשובה לא ממש חשובה, העיקר שאזכור את היום הזה היטב על מנת שאדע לא לחזור עליו שוב בקרוב.
ואם אנחנו כבר רוקדים ושמחים אולי כדאי לעשות את זה במקום אחר ולא בעבודה?
ארזתי את כל החפצים ונסענו לגן השעשועים. פגשנו שם חבר מהגן ואמא טרוטת עיניים שלא ידעה מה תעשה עם בנה למחרת. שיחקנו, התגלשנו, התנדנדנו, אכלנו גלידה וחזרנו הביתה.
בערב מילאתי טופס בקשה לחופשה לאחר שהבנתי שאין בכוונתי להביא את אבישי למשרד לפחות עד הבר מצווה.
למחרת בעלי לקח יום חופש ואני נסעתי לעבודה. אבישי חסם את דרכי בבכי. "אני רוצה לבוא עם אמא לעבודה".
אבא ניסה להרגיעו, "אבל אבישי, אין לך מה לעשות בעבודה עם אמא".
אבישי המשיך לייבב, "לעבודה עם אמא. אני רוצה להתגלש, להתנדנד ולאכול גלידה".
לכו עכשיו ותנסו להסביר לו מה אמא עושה בעבודה כל יום כשהיא לא לידו.
הכותבת היא מחברת הספר "כמה רחוק את מוכנה ללכת", בהוצאת כנרת זמורה ביתן
