עד עכשיו לא היה לי נעים להגיד את זה,אבל נראה לי שמישהו חייב לעשות את זה, אז החלטתי להתנדב. אני שונאת! שונאת! שונאת ג'ימבורי!
ואני מודה, יש לג'ימבורי יתרונות רבים על פני גני שעשועים. הג'ימבורי ממוקם במקום סגור וממוזג, אין בו חול, המזרונים הצבעוניים והמתקנים נראים הרבה יותר בטיחותיים, אבל אני פשוט לא מסוגלת יותר להביא לשם את אבישי.
אני מנסה לעשות קצת סדר בראשי ולהסביר לעצמי מה כל כך נורא שם, בין המגלשה הירוקה בצורת פיל לבין בריכת הכדורים, וראשי מאיים להתפוצץ מרוב שיש לי כל כך הרבה סיבות. אז אנסה לנשום, לספור עד עשר ולהסביר.
1. בכל ג'ימבורי סביר ישנה הגבלת גיל. יש מתחם שמיועד לתינוקות עד גיל שנה, ומתחם לפעוטות עד גיל שנתיים או שלוש וכן הלאה. לצערי, נראה שחוץ ממני איש לא שם לב להגבלת הגיל הזו. בריונים בני חמש עד שמונה נכנסים למתחמים שמיועדים לפעוטות או תינוקות ופשוט מתפרעים באופן ברברי בעודי מביטה באבישי בדאגה ותוהה ביני לבין עצמי האם גם הוא יהפוך לילד כזה בעוד מספר שנים.
הסכנה הגדולה ביותר היא בבריכת הכדורים. תמיד יהיה איזה ילד בן שש שיחליט שהוא רוצה לקפוץ בדיוק עכשיו קפיצת ראש אל תוך הבריכה וממש לא מעניין אותו שבין כל הכדורים הצבעוניים מסתתרים תינוקות רכים וחסרי ישע. הוא בכלל לא מודע לקיומם.
משפט אופייני לסיטואציה: "חמוד, תיזהר בבקשה, יש כאן ילד יותר קטן". בדרך כלל אני זוכה להתעלמות טוטאלית.
2. נעליים. האם כל כך מסובך להבין את הכלל שאומר – לא נכנסים לג'ימבורי עם נעליים!!
משפט אופייני לסיטואציה: "סליחה, צריך להוריד נעליים לפני שנכנסים לכאן".
בדרך כלל ההורה מביט בי מופתע: "אוי, נכון יובבי, צריך להוריד נעליים". אני עומדת ומביטה בו מתוסכלת. "התכוונתי אליך! למה אתה דורך עם הנעליים על המזרונים?"
3. אוכל. ברוב המקומות ישנו שלט ברור – נא לא להכניס אוכל לשטח הג'ימבורי. כתוב? אז מה. מידי פעם אבישי מוצא בין המזרונים איזה חטיף במבה ישן או חתיכת שוקולד אבודה.
מגדילים לעשות ההורים שמאפשרים לילד בן השנה וחצי לאכול לבד מחית פירות דווקא בג'ימבורי (דבר שבבית לא יעזו לעשות) וכך בתוך רגע המזרון מתכסה בעיסה דביקה. על אוכל לא מעירים לאנשים. בניגוד לכניסה עם נעליים, זאת נחשבת עבירה קלה יותר.
משפט אופייני לסיטואציה: "אבישי, לא להכניס לפה, זה איכסה". ברוב המקרים זה כבר מאוחר מדי. הוא כבר בלע.
4. תמיד יש ילד שתופס את המתקן הכי שווה. עשר דקות עוברות חולפות, עשרים דקות, חצי שעה וכלום. הילד לא זז. אבישי מביט בו כשדמעות בעיניו, אך אין מה לעשות מלבד להתפלל שעוד מעט אותו ילד חביב ילך הביתה.
משפט אופייני לסיטואציה: "רגע אבישי חמוד, ילד אחר משחק בזה עכשיו. עוד מעט הוא יגמור לשחק ואז יגיע תורנו". החלק השני של המשפט נאמר בקול רם, אולי האמא של הילד בטעות תשמע. בדרך כלל היא לא שומעת.
5. חפצים אישיים של ילדים. בין המזרונים והכדורים תמיד ניתן למצוא צעצועים של ילדים אחרים. אבישי תמיד מוצא אותם ורוצה לשחק בהם, גם אם בבית יש לו בדיוק את אותו צעצוע (שבבית הוא אפילו לא מסתכל עליו).
בג'ימבורי לעומת זאת, הוא מתעקש שהוא רוצה לשחק דווקא בזה, הילד הזר לא מרשה לו, והבכי מחריש האוזניים לא מאחר להגיע.
משפט אופייני לסיטואציה: "יובבי, נכון שאתה מרשה לילד לשחק בצעצוע שלך? לא? למה לא? תדע לך שזה מאוד לא יפה".
ואתה אבישי, מוכן להסביר לי בשביל מה אתה צריך מכונית מקולקלת בעלת גלגל בודד?
6. הלכלוך והטינופת. אני אסייג זאת; ישנם מקומות נקיים, ואפילו מצאתי ג'ימבורי אחד נקי מאד, אבל רובם כל כך מטונפים שאפילו הכלבה של אמא שלי לא היתה משחקת שם.
תחילה לא שמתי לב לעובדה הזו, אבל כשהתחלתי להביט בסיום כל ביקור על הגרביים הדביקות שלי, הייתי מזועזעת. באחד המקומות שהיינו בהם אבישי החל לבכות, הוא פשוט נדבק לאחד המזרונים ולא יכול היה להמשיך בזחילתו.
אומנם זה היה אחד מהמקומות החינמיים, אבל בכל זאת, מתי מנקים אותם וכיצד?
משפט אופייני לסיטואציה: "מכאן אבישי אנחנו הולכים ישר לאמבטיה".
7. הורים שמשאירים את ילדיהם לבד. לפני שבוע ניגשו אלי שני ילדים חמודים, אחד כבן שלוש והשני כבן חמש. הם בחנו אותי דקות ארוכות ואז אמרו "סליחה, את יכולה בבקשה לשמור עלינו?"
הבטתי בהם וניסיתי להבין האם הם מדברים אליי. "איפה אמא ואבא שלכם?", שאלתי. הגדול מבניהם ענה לי: "אבא הלך לראות משחק בטלוויזיה ואמא הלכה לקנות בגדים".
משפט אופייני לסיטואציה: הפעם – ללא מילים.
8. היציאה מהג'ימבורי. זו תמיד משולה בעיני כבריחה משדה קרב. רבע שעה לפני, אני מתחילה בתיאום ציפיות: "אבישי חמוד, עוד מעט נלך הביתה". הוא כמובן מתעלם. אני חוזרת על המשפט שוב ושוב ומנסה לשכנע את עצמי שהפעם הוא באמת יסכים לצאת מרצונו מהג'ימבורי ולשבת בעגלה.
כשמגיעה שעת ה-ש' אני מודיעה לאבישי שאנחנו צריכים לחזור הביתה. לאחר מרדף מתיש בו אבישי רומז לי בכל דרך שהוא דווקא חושב להישאר, אני נאלצת לתפוס אותו ולהוציא אותו כשהוא צועק ובוכה.
משפט אופייני לסיטואציה: לבעלי בפלאפון: "אני לכאן לא חוזרת יותר!"
ואז, אחרי שבועיים, אני תמיד מוצאת את עצמי שואלת: "חמוד, רוצה ללכת עם אמא לג'ימבורי?" והחיוך הענקי שמתפשט על פניו וגורם לי לאושר גדול, משכיח ברגע את כל התלאות הכרוכות בכך.
הכותבת היא מחברת הספר "כמה רחוק את מוכנה ללכת", בהוצאת כנרת זמורה ביתן