נכנסתי עם אבישי לג'ימבורי השכונתי והתיישבתי בצד. בניגוד למרבית הפעמים, אבישי קצת נדבק אלי ולא רצה לשחק לבד. הורדתי נעלים והתיישבתי על המזרן לידו. אחת האמהות הביטה בנו מהצד ושאלה "בן כמה הילד שלך שהוא לא יכול ללכת לשחק לבד?".
למרות הניסוח החצוף של השאלה עניתי לה "אבישי בן שנתיים". היא עיקמה פרצוף "הבת שלי כבר בגיל שנה הייתה עצמאית ונתנה לי לשבת בנחת בצד". חייכתי.
אבישי טיפס על מגלשת הפיל ועדיין והחזיק בידי. אותה אמא הביטה בנו בעניין רב ואמרה: "הבת שלי כבר מזמן מטפסת לבד אל המגלשה". שוב חייכתי ולא עניתי.
אבישי רצה ללכת. הוא נעמד ליד שער הכניסה וקרא לי "אמה! אמה!". לאחר רגע הוא הביא לי את הנעליים שלו כדי שאבין את הרמז.
נעלתי לאבישי את הנעליים ואותה אמא חביבה המשיכה להציק לי "את יודעת, כשהבת שלי היתה בגילו אז..."
הפעם קטעתי את דבריה "כן, כן, הבנתי. כשהבת שלך היתה בגילו היא נעלה נעלים לבד". להפתעתי התגובה שלי לא גרמה לה להפסיק. "לא", היא הוסיפה, "אבל היא ידעה להגיד אמא. הוא בן שנתיים ועדין קורא לך אמה? אולי צריך לבדוק את זה".
לקחתי את אבישי והלכנו מבלי לומר מילה. לא הרגשתי צורך לתאר לה את כל מה שאבישי יודע לעשות היום או כל מה שידע לעשות לפני שנה או מה הוא עשה כשהיה בן חצי שנה, כי אני החלטתי לצאת מהמרוץ.
כן, כן! אני לא במשחק הזה יותר. אני מסרבת להילחץ מההשוואות המיותרות לגבי יכולותיהם של ילדים אחרים בגילו.
אולי צריך לבדוק את זה?
מרגע שאבישי נולד החלה לצוץ השאלה "מה הוא כבר יודע לעשות?". ואם בחודשים הראשונים לחייו ויתרו לי ולו על התחרותיות ואפשרו לו להיות סתם תינוק שישן, אוכל ועושה פיפי, אז בסביבות גיל שלושה חודשים המרוץ החל.
"הוא יודע להחזיק את הראש? הוא מתהפך? לשני הצדדים? כי הבת שלי יותר קטנה ממנו והיא כבר עושה את זה. בדקת את הנושא?"
ואני, כמו כל אמא חרדתית לילד ראשון נכנסתי ללחץ. בהמשך הגיע השלב בו אבישי התחיל לזחול ופתאום כולם הפכו ל"זואולוגים" עם התמחות במשפחת ה"זוחלים". לכל אחד יש הערות על סגנון הזחילה שלו וכמה היא בעייתית ומזיקה.
עוד לא הספקתי להבין מה לא נכון בזחילה שלו והוא כבר התחיל ללכת. אבישי התחיל ללכת אחרי שכל אמא אחרת אמרה לי שהילד שלה בגיל של אבישי כבר מזמן הלך, רץ, קפץ ועשה סלטה באוויר, גם לפנים וגם לאחור.
כשאבישי התחיל ללכת נגולה אבן מליבי. חשבתי שהתחרות הסתיימה. בדיעבד אני מבינה כמה תמימה הייתי. זאת היתה רק ההתחלה. "אבישי יודע לבנות מגדל מקוביות? כן? יופי. כמה קומות? חמש? יופי. יואבי שלי בגילו כבר בנה מגדל מעשר קוביות"
"אבישי יודע לצייר עיגול? אהה.. עוד לא נתת לו לצייר? אז את לא יודעת אם הוא מחזיק נכון את העיפרון"
"אבישי לא אוכל לבד בכפית? בן כמה אמרת לי שהוא? כי נועה שלי כבר בגיל שלושה חודשים חתכה לעצמה את השניצל בסכין ומזלג".
וזה שהוא יודע לשיר את התקווה לא נחשב?
עכשיו התחיל עניין חדש. אבישי עדיין לא מדבר בצורה מושלמת. יש לו אוצר מילים די מכובד, אבל הוא מדבר בעיקר במילים בודדות או צמדי מילים ולא במשפטים שלמים. והוא אוהב בעיקר לבטא סיומות של מילים.
"אהה... אבישי עדיין לא מדבר במשפטים? רעות שלי כבר מגיל שנה לא סתמה את הפה, טוב אבל היא בת. בנות מתפתחות מהר יותר מבנים. למרות שכדאי לבדוק את העניין".
"אבישי לא מדבר? רונן שלי מפטפט בלי הכרה והם שניהם בני אותו גיל. טוב נו, אבל לרונן יש אחים גדולים, אולי בגלל זה. בדקת את הנושא?"
ואם לא בא לי לבדוק? אמא שלי ספרה לי שאני התחלתי לדבר רק כשהייתי בת שנתיים וחצי ואני בת והייתה לי אחות. לעומת זאת, אמא שלי התחילה לדבר בגיל שנה. למה אני צריכה להילחץ כל הזמן ולהשוות בן אבישי לילדים אחרים? די! נמאס לי! אני נושמת ומנסה לא להתעצבן. אני מזכירה לעצמי שהחלטתי לצאת מהמרוץ.
באותו היום כשחזרנו מהג'ימבורי, רותם חברה שלי הגיעה לביקור בביתנו עם בנה המהמם. אורי. בן שנה וחצי. אורי הודיע לאמו "אמא! רוצה במבה". אבישי ניגש אלי ואמר "אמה, צה במבה".
אותה חברה מסכנה לא ידעה שהנושא קצת טעון באותו הרגע ולכן אמרה בתמימות "מה? הוא עדיין לא יודע להגיד את המילה אמא?"
לא יכולתי יותר והוצאתי על רותם האומללה את כל עצביי. "תגידי לי, הבן שלך יודע לזהות את כל אותיות הא-ב? אהה.. לא? כי אבישי יודע לזהות אותן כבר מגיל שנה וחצי וגם להגיד אותן לפי הסדר. תגידי הבן שלך יודע לשיר את התקווה? כי אבישי יודע כבר מגיל שנה (אבישי באמת יודע את התקווה כבר מגיל שנה, הוא משלים כל מילה מההמנון הלאומי. לימדתי אותו את השיר כהפתעה לסבא).
תגידי, אם אני אגיד לבן שלך שמות של 20 ספרים הוא יידע ללכת ולהביא אותם מהמדף? כי כשאבישי היה בן 10 חודשים יכולתי לומר לו שם של כל ספר ילדים שיש לנו בבית והוא פשוט שלף אותו מהספרייה ויש לאבישי הרבה ספרים. אז הוא לא יודע להגיד אמא בצורה מושלמת, אז מה?! הוא ילמד! נמאס לי כבר מכל ההשוואות האלו!"
רותם קצת נבהלה מההתנפלות שלי והעבירה נושא במהירות. לאורך כל שעת הביקור שלהם היא הקפידה להחמיא לאבישי על כל דבר קטן שעשה.
אמיץ אתה יודע להגיד ואמא לא?!
בערב ישבתי עם אבישי וקראנו יחד בספר "חתול גדול, חתול קטן". אבישי נתקל במילה "אמיץ" והתלהב ממנה. הוא חזר על המילה 10 פעמים. "אמיץ, אמיץ, אמיץ".
ניסיתי להסביר לו, "אבישי חמוד, אם אתה יודע לבטא נכון את המילה אמיץ אולי תנסה להגיד אמא?" הוא הביט בי ונראה שהוא מבין.
אני: תגיד אי
אבישי: אי
אני: תגיד מא
אבישי: מא
אני: תגיד – אי מא! אמא!
אבישי: אמיץ! אמיץ! אמיץ!
נתתי לאבישי נשיקה על המצח, "טוב, אז אתה לא יודע להגיד אמא. לא נורא. לא שאני משווה אבל הבן של דקלה אמר אמא כבר כשהיה בן תשעה חודשים".
אבישי לא ענה. אילו היה מזיז לו מה שאמרתי, אני מניחה שהוא היה עונה לי "כן, אבל באיזה גיל הוא ביטא נכון את המילה אמיץ?"
הכותבת היא מחברת הספר "כמה רחוק את מוכנה ללכת", בהוצאת כנרת זמורה ביתן