לפני מספר ימים סיפרתי לחברותיי במשרד (שוב במשרד, שם מתפתחים דיוני האמהות המוצלחים ביותר) שאבישי כבר בן שנתיים וחצי ועדיין ישן איתנו במיטה (יש לו מיטה משלו, צמודה למיטה שלנו. למעשה, המיטה שלנו הפכה למיטה גדולה מאוד). מיד אחת האמהות הביטה בי במבט מתנשא ושאלה בקול לגלגני "למה?"
תגובות כאלו בדרך כלל גורמות לי באופן אוטומטי להתגונן, לנקוט עמדה נחרצת, להסביר את עמדתי המנומקת ולהבהיר שאם טוב לי אז זה מה שאעשה. אבל הפעם, באופן מפתיע, לא עניתי ונתתי לאמא אחרת להמשיך ולהתקיף. "רק אמהות עצלניות עושות את זה. חושבות על טובתן האישית ולא על טובת הילד".
כבר שמעתי את המשפט הזה איפשהו, ושוב, באופן מפתיע, רק גיחכתי. באמת איני צריכה לקום מהמיטה בכל פעם שאבישי מתעורר בלילה, אבל מעולם לא ייחסתי את זה לעצלנות הטבעית שלי.
"ואיפה את ובעלך עושים את זה?", שאלה אמא שלישית בפתיחות ישראלית מצויה. מחשבה אחת חלפה בראשי: האם אני באמת רוצה לקבל עצות לגידול ילדים מאישה מקובעת שחושבת שיש רק חדר אחד בבית בו ניתן לבצע אקט כזה או אחר? מה רע בסלון?
ואז הצטרפה לשיחה עוד אמא (אחרונה לפעם זו. מבטיחה!) והיא, להפתעתי, צידדה בעמדתי: "במחקרים שנערכו בכל רחבי העולם התברר שילדים שישנים עם הוריהם גדלים להיות ילדים בעלי ביטחון עצמי גבוה מהממוצע... גם בשבטים קדומים לינה משותפת הייתה נפוצה, למה ללכת נגד הטבע? אם להורים זה לא מפריע, למה לכן זה צריך להפריע?" ועוד ועוד ועוד.
לישון עם תינוק זה בסדר, אבל עם ילד גדול?
בעבר פרסמתי טור שעסק בלינה משותפת. אז אבישי עוד היה תינוק, ולא חשבתי שגם בגיל שנתיים וחצי המצב לא ישתנה. לפני כמה ימים קיבלתי פנייה מאחת מתכניות הבוקר. המפיקה קראה את הטור, וביקשה שאבוא להתראיין בנושא ואציג את עמדתי בעד עקרון הרצף. הסברתי לתחקירנית שאיני מתמצאת בעקרון הרצף ושאפילו לא קראתי את הספר, כך שאין לי מושג האם אני בעד או נגד, ושאני בכלל לא בעד לינה משותפת עם הילדים. מיד היא שינתה כיוון: "מעולה, עדיין לא מצאנו מישהי שתדבר נגד לינה משותפת. אולי תתראייני ותסבירי מדוע את נגד?"
סירבתי שוב, "אני גם לא נגד לינה משותפת". הפעם היא כבר ממש איבדה את הסבלנות.
"תראי", ניסיתי להסביר בנימוס, "אין לי דעה עקרונית ונחרצת בנושא. במקרה שלי זה פשוט התגלגל לידי כך. קודם זה קרה ורק אחר כך חיפשתי ומצאתי צידוקים". היא הבינה שאני מבזבזת את זמנה ונפרדה ממני במהירות.
באמת שלא תכננתי את הלינה המשותפת לטווח ארוך. אבישי היה תינוק, הוא בכה, הבנתי שהוא ישן טוב יותר במיטה שלנו, ניסיתי את זה פעם אחת, פעם שנייה, ופתאום זה הפך להרגל. לא תכננתי את זה מראש, ואפילו קניתי לו מיטה ומזרן יוקרתי, אבל זה פשוט קרה. פתאום מאפרוח קטן ששוקל שני קילוגרמים ומאתיים גרם, הוא הפך לסוסון שמשקלו 14 קילו. אנחנו עדיין ישנים יחד ועדיין לא גיבשתי את עמדתי בעניין, אלא המשכתי לזרום. בינתיים יש לי מספיק סיבות בעד ומספיק סיבות נגד:
אבישי ישן במיטה הצמודה למיטה שלי. למה זה מפריע לי?
1. בערך בשעה שלוש בלילה הוא נוהג להתגלגל לעבר המיטה שלי ולדחוף אותי לכיוון בעלי. בעלי כמעט עף מהמיטה ואבישי משתלט על כל המיטה שלו ועל שליש מהמיטה שלנו.
2. מדי פעם אני חוטפת בעיטה בראש.
3. אי אפשר לישון עם מזגן. בכל פעם שמפעילים מזגן אבישי מצטנן.
4. רוב מכריי מסבירים לי שזה לא טוב לילד, לא טוב לזוגיות שלי ולא טוב לאנושות בכלל, ושאני חייבת להעביר אותו לחדר משלו.
אבישי ישן במיטה הצמודה למיטה שלי. למה זה בכלל לא מפריע לי?
1. בערך בשעה שלוש בלילה אבישי נוהג להתגלגל לעבר המיטה שלי ולדחוף אותי לכיוון בעלי. רגע לפני שבעלי עף מהמיטה הוא מחבק אותי, אני מחבקת את אבישי ושלושתנו ישנים עד הבוקר כגוף אחד חמים ונעים (יותר כיף בחורף).
2. מדי פעם אני חוטפת בעיטה בראש. אני מתעוררת ומסובבת את אבישי בחזרה כך שרגליו יהיו במיטה שלו. חולפות בערך שלוש דקות עד שאני נרדמת שוב. אני מנצלת אותן היטב ומסתכלת על אבישי ישן. מדי פעם הוא צוחק מתוך שינה או ממלמל משהו, ואז אני מרגישה כיצד ליבי מתרחב ונרדמת עם חיוך.
3. אי אפשר לישון עם מזגן, משמע חיסכון כלכלי. נפלא.
4. אני לא חושבת שזה לא טוב לילד ולא טוב לזוגיות שלי ולא טוב לאנושות. ואני יודעת שאני עוד אתגעגע לתקופה הזו. הוא יעבור לחדר משלו כשיגיע הזמן. איך יודעים? פשוט יודעים!
האם אני מתחרטת? אולי קצת
כיף לי לקום כל בוקר כשאבישי לצידי. בדרך כלל הוא משמש כשעון מעורר מדויק להפליא וקופץ עליי בכל בוקר בשש בדיוק. אני אוהבת להתעורר באמצע הלילה ולראות אותו לידי, לשמוע את נשימותיו ולהריח את הבל פיו המתוק.
אני אוהבת שהוא מתעורר באמצע הלילה, מביט בי לשנייה, מחייך וחוזר לישון, אני אוהבת לשמוע אותו לפעמים מדבר מתוך שינה וממלמל לו שיר כזה או אחר. אני בטוחה שבשלב מסוים הוא יבקש בעצמו לעבור לישון בחדר שלו, בדיוק כפי שהיום, אחרי שלושה חודשים, בגן הוא מגרש אותי משם בתקיפות, גם כשאני רוצה להישאר איתו עוד כמה דקות. אבל, (שימו לב, הורים טריים!) זה לא אומר שאם הייתי צריכה לבחור מחדש, הייתי שוב בוחרת בדרך הזאת. נראה לי שבכל זאת הייתי מעדיפה שהוא ילך לישון כמו רוב הילדים, במיטה שלו, בחדר משלו.
אחרי ותק צנוע של שנתיים וחצי בתחום האמהות, נראה לי שהעצה היחידה שאני יכולה לתת להורים חדשים שלא מעוניינים להגיע למצבי היא: אל תגידו לעצמכם "לי זה לא יקרה". תתחילו להרגיל את הילד מראש להירדם בעצמו ואל תיכנעו לבכי (אני לא הבנתי את זה אז). אבל אם נכשלתם, זהו לא סוף העולם. מהר מאוד תגלו את היתרונות שבעניין.
הכותבת היא מחברת הספר "כמה רחוק את מוכנה ללכת", בהוצאת כנרת זמורה ביתן
>> בטור הקודם: ילד אחד מספיק לי, תודה
לכל הטורים של מאירה ברנע