אין לי בעיה עם הורים שלא מחסנים את הילדים שלהם, זאת זכותם. אבל אל תשכחו שרק בגלל שהילד שלי מחוסן, אתם יכולים לתת לילד שלכם להסתובב בעולם נטול חיסונים. מאירה ברנע על חיסונים, פיצולים ומה שביניהם
צעקות רמות נשמעו מהחדר שמול משרדי. ניסיתי להתרכז בכתיבת מייל אבל הצעקות גברו עד שלא יכולתי עוד. נכנסתי לחדר ממנו בקעו הקולות ומצאתי שם שלוש אימהות צעירות שהתווכחו בקול רם על אחד הנושאים הכי טעונים בעולם ההורות – חיסונים: כמה? למה? איך? מתי? ואם בכלל...
חשש לאוטיזם? מלחיץ, אבל אני מעדיפה להאמין לרופאים | צילום:
istockphoto
בין הציטוטים הנבחרים שעלו שם: "את בעצמך סתומה, ושהבן שלך יהיה חולה הוא ידביק את כל השכונה!", "אני לא מוכנה שהבן שלי יהיה אוטיסט רק בגלל שאת מפחדת מצפדת וקרמת", "הכל קונספרציות של החברות שמייצרות את החיסונים" ועוד.
מיד מצאתי את עצמי צורחת בדיוק כמו כולן ורק במזל הוויכוח הסוער לא הסתיים באלימות. כשהתפזרנו חזרה כל אחת למשרדה, חשבתי לעצמי שאין לי מושג מה זה צפדת (אבל זה לא נשמע כמו משהו חיובי) ועד כמה מורכב להיות הורה. ניסיתי לחשב כמה החלטות משמעותיות אני מקבלת בשבוע ממוצע כאמא טרייה, ועד כמה ההחלטות האלו ישפיעו או כבר משפיעות על חיי בני הפעוט. ללא ספק, בראש רשימת ההחלטות החשובות נמצאת ההחלטה בנוגע לחיסונים.
הילדים לא מחוסנים, אבל הכלבה כן
פרט קטן על עצמי: אני מאד מאמינה במערכות. אני מאמינה ב"מדינה" ובמוסדותיה, בוטחת במשטרה ובצבא, מתנגדת לתאוריות קונספירציה שונות ובכלל משתדלת להיות אזרחית למופת.
מה ש"המדינה" ומוסדותיה דורשים אני מבצעת, מה שממליצים אני מקבלת כפקודה. מתברר לי שמוסיפים למים בישראל פלואור שיועיל לבריאותי - אני שמחה, מודיעים לי שהירקון כבר נקי – אני צוללת, מבטיחים לי שפרטיי האישיים לא ידלפו מהמאגר הביומטרי – ואני כבר מנפנפת בידי ומתנדבת להיות הראשונה לתת טביעת אצבע וכל פרט אישי שאתבקש. לכן, בכל שלב, מרגע שידעתי שאני בהריון ועד היום כשאבישי בני בן שנתיים וחצי, לא חשבתי ולו פעם אחת שלא לחסן אותו בדיוק על פי המלצות משרד הבריאות. מה שכן, רבה הייתה הפתעתי לגלות שלא כולם חושבים כמוני ושאפילו זה נחשב מאד אופנתי להתנגד לכל העניין, ובכלל להתנגד לכל הדברים שכולם עושים בדרך כלל מבלי לחשוב למה.
חברה טובה שלי מגדלת לתפארת שלוש בנות שמעולם לא חוסנו (את הכלבה שלה, אגב, היא דאגה לחסן ולעקר במועד). היא זו שניסתה להסב את תשומת לבי לעניין כמה ימים לאחר שאבישי נולד. "אפשרת לאחיות בבית החולים לחסן את אבישי בימים הראשונים לחייו?", היא שאלה אותי. תחילה לא הבנתי את השאלה. אולי כי בימים הראשונים לחייו של אבישי התאוששתי מניתוח קיסרי קשה ולא זכרתי דבר מאותם ימים. רק כשהתרכזתי וניסיתי בכל כוחי לדלות פרט כלשהוא, נזכרתי במעורפל שנתנו לי לקרוא מסמך שמודיע שאם אני מתנגדת לחיסונים אני צריכה לעדכן את הצוות הרפואי, אבל לא נראה לי שמישהו התאמץ במיוחד להסב את תשומת ליבי לקיומו של המסמך. מצאתי אותו בארון שליד המיטה שלי שלושה ימים אחרי הלידה לאחר שאבישי כבר חוסן. יותר נכון חברה שלי מצאה אותו כי במצבי לא ממש התפניתי לפתוח ארונות.
מאז, כל פעם שחברתי ידעה שאבישי לפני חיסון היא ניסתה לשכנע אותי לא לחסן את אותו, וכשסירבתי להקשיב לטיעוניה המלומדים היא ניסתה להסביר לי שאם אני כבר מעוללת לבני הקטן נזקים לטווח ארוך ובוחרת לחסן אותו, כדאי לפצל את החיסונים ולא לבצע יותר מאחד בכל פעם.
מדי תקופה, כשהגיעה העת, נכנסתי עם אבישי לטיפת חלב מפוחדת והאחות הייתה צריכה להרגיע אותי שהכל בסדר וששום דבר לא השתנה מהפעם הקודמת שבאנו להתחסן. נראה לי שבשלב מסוים היא כבר ממש לא אהבה את החברה שלי.
בכל מקרה, ככל שהזמן עבר וככל שחקרתי יותר ויותר את נושא החיסונים, גיליתי עובדה מדהימה – בחיפוש בגוגל (רק בעברית) יש יותר מ 90,000 תוצאות לצירוף המילים "חיסונים ואוטיזם", וכאן הפחד הקטן שהשתילה בלבי חברתי הטובה הלך וטפח למפלצת גדולה. פתאום האמונה הגדולה במערכת הבריאות החלה להיסדק. קראתי כל מילה כתובה בנושא, מאמהות שנשבעו שהתינוקות שלהם תפקדו בצורה מושלמת ויום לאחר החיסון הפכו לשבר כלי, ועד דעות נחרצות של רופאים שטוענים שהכול קשקוש אחד גדול. למי אני אמורה להאמין? לא מדובר כאן על החלטה של מה בכך, אלא על החלטה חורצת גורלות.
יום החיסון של אבישי התקרב, החיסון הגדול של גיל שנתיים. החלטתי לחסן אותו כי בסופו של דבר בחרתי כמו תמיד להאמין למערכת. הגעתי למסקנה שזו אחריות שלי כהורה להקשיב למי שמבין בנושא הזה טוב ממני. יום לפני החיסון לא ישנתי טוב בלילה, אבל יום לאחריו ישנתי מציין ושכחתי לגמרי מכל העניין.
לפני כמה ימים צדה את עיניי כותרת בעיתון "התפרצות של מחלה קשה בצפון הארץ". בכתבה נטען שהתפרצות המחלה נובעת מכך שהורים לא חיסנו את ילדיהם. לפתע, ולראשונה בחיי, צצה במוחי קונספירציה משל עצמי. הרי מספר ימים קודם לכן, קראתי כתבה נוספת על כך שיש ניסיון להעביר חוק בכנסת השולל זכויות מהורים שלא יחסנו את ילדיהם. האם הכתבה הזו על "התפרצות המחלה" במקרה התפרסמה סמוך לניסיון להעביר חוק בנושא? או שאולי יד מכוונת דאגה שהכתבה תופיע במועד הזה? תשובות אין לי, אבל זאת נראית לי נקודה מעניינת.
זה בזכותי
"יש לי רעיון לטור עבורך", הציעה לי אחת השכנות. "אולי תכתבי על כל ההורים המעצבנים שלא מחסנים את הילדים שלהם ובגללם ילדים נדבקים במחלות קשות?" חייכתי אליה בנימוס. "די, אני רצינית", היא המשיכה. "אני באמת מעוניינת לשמוע את דעתך בעניין. תחשבי שאת מגדלת ילד על פי הספר, ודואגת לחסן אותו בזמן ובגלל הורים חסרי אחריות הילד שלך חולה".
אז חשבתי על זה מספר ימים והחלטתי לכתוב את דעתי בעניין. נכון, אני החלטתי שהדבר הטוב ביותר עבור הבן שלי זה להתחסן בדיוק לפי הוראות משרד הבריאות, אבל זה לא אומר שיש בכוונתי לצאת כנגד הורים שבחרו אחרת. מצד שני, בואו לא נשכח שאותם הורים יכלו לקחת אחריות על אי-חיסון ילדיהם רק משום שרוב ההורים בוחרים כן לעשות זאת. זה נשמע לכם לא הוגן? אין מה לעשות. מי אמר שהחיים הוגנים?
הכותבת היא מחברת הספר "כמה רחוק את מוכנה ללכת", בהוצאת כנרת זמורה ביתן
