המוכרת בסופר העבירה את המוצרים שלנו בקופה בנימוס אמריקאי טיפוסי, אבל מדי פעם הרימה את הראש במבט חשדני. זה המשיך במשך כמה דקות. במבט לאחור, ככל הנראה זה היה הסלק ששבר אותה. "אתם ממש אוהבים ירקות...", היא סיננה בתמיהה. עניתי באדישות מסוימת "נכון". היא ניסתה להשלים עם התשובה שלי, אחזה בשקית של העגבניות, העבירה גם אותה ואז המשיכה: "מאיפה אתם? אתם לא אמריקאים, נכון?". הודיתי באשמה ושאלתי "איך ידעת?" (לא שזה קשה מדי לדעת, אבל בכל זאת היא נראתה ממש נסערת) – "אף פעם לא ראיתי אנשים שקונים כל כך הרבה ירקות טריים", אמרה, ואז נתנה בי מבט חודר, אחזה בצרור החסה, העבירה גם אותו והוסיפה "אף פעם. ואני הרבה שנים פה".
הם פשוט לא כאלה, האמריקאים, הסלט שלהם הוא רק משהו שמגישים בתחילת הארוחה בכדי לצאת ידי חובה ורצוי שיגיע עם רוטב כבד ויונח לצד המבורגר ענק ממדים וצ'יפס. אפשר גם כנפיים ונאצ'וס.
אולי כבר בשלב הזה אגיד שקשה לכתוב משהו כולל על ה"אמריקאים", פשוט כי יש כל כך הרבה והם מאוד שונים זה מזה. יש גם כאלה שאוכלים רק ירקות אורגניים שגודלו בערוגות קומפוסט ונקטפו ביד. אבל בכל זאת יש כאן באמריקה סוג של הפרעת אכילה קולקטיבית שמשותפת להרבה מאוד אנשים. ויכול מאוד להיות שבארץ שבה הקולה זולה יותר ממים, הכל מתחיל בתסביך הגודל. והוא אגב קובע כאן, לחלוטין קובע.
הזכות להגזים
הכל גדול כאן בארה"ב, גדול מדי. ההפוך הכי קטן בסטארבקס הוא בגודל של הפוך גדול בתל אביב. ההפוך הענק, שזוכה לפופולאריות לא קטנה, מגיע עם מנשא מיוחד והוא מכיל כמות של חלב שמפרנסת מחלבה בינונית למשך שתי עונות. העוגיות שמוכרים בבתי הקפה הן עצומות, במדינות אחרות היו קוראים להן פשוט "עוגה". לא באמריקה.
כמובן שהמכוניות ענקיות, באזורים מסוימים ג'יפ האמר נראה כאן כרכב צנוע. הבתים רחבים, גם חלק לא קטן מהאנשים. אם ברגע של חולשה העזת להגדיל ארוחה במקדונלד'ס תקבל כוס קולה בגודל של בקבוק ליטר וחצי, חיתולים מוכרים באריזות של 200, כדורים נגד כאב ראש באריזות של 400. חלק מהמנות שמוגשות במסעדות יכולות להאכיל שכבה בתיכון במרכז הארץ. כולל סגל. והנהלה. ולא רק שזה גדול, זה עניין עקרוני, הזכות להגזים. בניו יורק הרי עתרו לבית המשפט כנגד הניסיון של ראש העיר למנוע מכירת משקאות קלים ממותקים בכוסות גדולות מחצי ליטר. זה היה מאבק על הזכות לשתות קולה בכוסות של כמעט שני ליטר, תחשבו את הקלוריות לבד. בינתיים הם ניצחו, הצעת החוק הוקפאה, אתם יכולים לנחש לבד מה שתו בחגיגות. האנשים האלה רואים בכוסות העצומות את החזון האמריקאי בהתגלמותו. ורצוי גם שיהיה מילוי מחדש ללא תוספת תשלום (אגב אף פעם לא הבנתי למה כשמסעדה מציעה מילוי מחדש של המשקאות בחינם, אנשים משלמים על כוס גדולה ולא על קטנה כשממילא המילוי חופשי).
לפני שבועיים הוזמנו לארוחת צהריים משותפת שבה כל אחד הביא מנה. אנחנו הכנו סלט ענקי שבארץ היה נגמר תוך דקות. החבר'ה כאן העמיסו בעדינות בקצה הצלחת והמשיכו הלאה. אוכל הוא קודם כל עניין של הרגל ושל תרבות, ואת זה הבנתי סופית דווקא במשחק NBA.
יש הרי דברים שאתה פשוט חייב לעשות כשאתה באמריקה, חייב לסמן עליהם V. אחד מהם הוא משחק אנ.בי.איי. אז העמסנו את הבנות ונסענו לראות את הדטרויט פיסטונס משחקים נגד סאן אנטוניו. מה אגיד לכם? חגיגה. חגיגה קולינרית.
אם חשבתי בעבר שמשחק כדורסל הוא אירוע ספורט, טעיתי. כלומר, זה נכון לגבי השחקנים והמאמן, אבל כל השאר באו לאכול ארוחת ערב. כמות המסעדות והדוכנים באצטדיון אינסופית, ויש אפילו מלצרים שמפזזים עם מגשים בין יושבי השורות הראשונות. הלסת כל הזמן עובדת ולא בגלל קריאות כמו "יאללה דטרויט יאללה".
תמיד יש מקום לעוד פיצה
היה רגע אחד באמצע המשחק שהרמתי את ראשי מחבורת הגברים המיוזעת על המגרש והבטתי בהמוני האנשים בקהל. כולם, למעט אולי ילד בודד ואמא של אחד השחקנים, אכלו משהו, כולם. פופקורן, נקניקייה, לחמנייה, צ'יפס, גלידה או גם וגם. הכל הולך. אבל זה היה רק הכנה לרגע השיא של הערב. באחד מפסקי הזמן הודיע הכרוז בהתלהבות ש"הולך לרדת עליכם עכשיו גשם של מתנות", ואכן לפתע הושלכו מגג האצטדיון מצנחים שעשו את דרכם אל יושבי היציעים. ההתרגשות הייתה גדולה. כבר שקלתי לחרף את נפשי ולהילחם על אחד, מתוך הנחה שמדובר במזכרת חביבה כמו חולצה או צעיף, אבל כשהתקרבתי הבנתי שלמצנחים מחוברים קרטונים של פיצות. עוד קצת פיצות. שיהיה. תמיד אפשר למצוא מקום לעוד אחת.
הקופאית הגישה לנו את החשבון והעיפה מבט אחרון אל עבר העגלה עמוסת הירקות. אני מניח שככה אני נראיתי כשגיליתי מה הכילו המצנחים. הושטתי לה את כרטיס האשראי. "תודה", היא אמרה במבט מלא רחמים. בטח חשבה שאנחנו ממש מוזרים.