מי כאן המגדיר?
צו המילואים הזה, הירוק, שנוחת לי מדי כמה חודשים בתיבת הדואר הוא כמו הזמנה לעולם אחר, ליקום מקביל. ככל שחולפות השנים, אני מבין שהעולם הצבאי לא משתנה, זה רק אני שגדל ומתבגר, שם הזמן קפא. כבר בש.ג. נזכרתי לאן הגעתי. החייל בכניסה הביט בי בפנים כבויות, תוצאה של משמרת ארוכה ושעמום עמוק, הוא הציץ בצו שלי וסימן לי להיכנס. אמרתי לו "תודה ובוקר טוב" והוא הגיב במעין אנחה מוזרה.
ברחבת ההתכנסות פגשתי את החבר'ה. אחד מנהל בחברה בכירה, אחר סטודנט והנה ההוא שממשיך לבוא גם אחרי גיל 50. כולם כאן כי חשוב להם להיות במילואים, לשאת בנטל בלי שום מרכאות. אני איתם כבר כמעט 15 שנים, אחד גידל כרס, שני מאוד רזה, שלישי גידל זקן והוסיף כיפה קטנה, והרביעי הוריד את הכיפה הגדולה שהייתה לו. כולנו עוברים איזה שינוי עם השנים ורק המקום הזה, צה"ל, נשאר אותו דבר.
שאלתי אם יש קפה והחברים השיבו שכרגע אין. באופק הבחנתי בעמדת קפה לתפארת. שאלתי מה זה והסבירו לי שזה לא שלנו אלא של חניכי קורס מ"פים שמתאמנים כאן במקביל, ושהם שומרים על הקפה כאילו היה מדובר בשטר בעלות על דירה במרכז תל אביב. "כולנו ניסינו כבר, אין מצב שתצליח להשיג כוס קפה". בכל זאת, ניסיתי גם את מזלי. הרס"פ שלהם קלט אותי מתקרב ומיד התייצב מולי והודיע בפנים קשוחות שהקפה הזה הוא רק לחניכי הקורס ולא למילואימניקים. התחננתי. לא עזר. "אין לי בעיה אישית איתך", הוסיף. "אבל אם אתן לך יבואו אחרים. לא יהיה לזה סוף". בדמיונו הוא בטח ראה אוגדת מילואים שלמה מסתערת על המיחם שלו. ויתרתי.
ניסיתי בשק"ם, בכניסה קיבלה את פניי מוזיקת טראנס סוערת, השק"מיסט היה שקוע במשחק שש בש יחד עם עוד שני חברים. שאלתי אם יש להם קפה. "אין לנו", אמר. "נסה במטבח, תבקש מאבי, אולי יעשה לך תה. תגיד שלירן שלח אותך". לא התחשק לי תה ובטח שלא לחפש את אבי הזה, אז התפשרתי על דיאט קולה. השק"מיסט הביט בי כאילו ביקשתי שיתרום לי כליה, אז הרים את עצמו ודידה בעצבנות לעמדה שלו מעבר לדלפק המתקלף. הוא שלף את הדיאט קולה בחוסר חשק, הגשתי לו שטר של 20. הוא שאל באופן אוטומטי "מה, אין לך כסף קטן?", ובלי לחכות לתשובה החזיר לי עודף וחזר לשש בש. איך שהתיישב הבנתי שמתחשק לי משהו מתוק, אבל לא היה לי לב להרים אותו שוב. אז שוב ויתרתי.
בדרך החוצה מהשק"ם הבחנתי בשלט מנוילן שתלוי על דלת המחסן הפנימית: "הכניסה לבעלי התפקידים המוגדרים בלבד". מיהם בעלי התפקידים האלו ומיהו המגדיר? אין לדעת. מה שברור, זה שמי שניסח את זה ראוי לקבל את פרס ישראל לכתיבה מעורפלת. הפניתי את הראש שמאלה וראיתי שלט נוסף, זהה, על הקיר שממול, והנה עוד אחד, תלוי על המזגן, גם אליו כנראה מורשית הכניסה לבעלי התפקידים המוגדרים בלבד.
מהיכרות ארוכת שנים עם המערכת הצבאית, אני מניח שזה כנראה מה שקרה:
הרס"ר החליט שצריך שלט, הוא ניסח אותו ואז שלח איזה חייל להדפיס. החייל הביט בשלט ולא הבין אותו, אבל גם את השלטים הקודמים הוא לא הבין, זה לא הטריד אותו. הדבר היחיד שבכל זאת הטריד אותו היה זה שהרס"ר ביקש שזה יודפס במדפסת צבע בגלל שבקצה של הדף יש את סמל היחידה שצריך להיות צבעוני בהדפסה. מדפסת הצבע היחידה בבסיס נמצאת בלשכה של המפקד, והמפקד בתרגיל. לאף אחד לא היה מפתח. בסוף מצאו מישהו שיש לו עותק חירום של המפתח, אבל הוא היה עסוק. אחרי שעה, עשה טובה והגיע. הוא פתח את החדר ושאל "כמה עותקים?", החייל שנשלח להדפיס בטח אמר לעצמו שאם כבר מישהו פתח לו את החדר אז כדאי להדפיס כמות, שיהיה, אז הוא הדפיס חמישה שלטים. אחר כך היה צריך לניילן את זה בלמינציה. המכונה היחידה שמניילנת בלמינציה נמצאת במשרד של הסמג"ד, וגם הוא איננו. בינתיים נהיה כבר צהריים. בסוף הסמג"ד חזר, העיף מבט בשלט, לא הבין מה כתוב בו, אבל אמר שאם הרס"ר ביקש זה בסדר מבחינתו להשתמש במכונה. אבל, הוא מאשר לניילן רק ארבעה שלטים, כי "חבל על המכונה". החייל שמפעיל את מכונת הלימינציה היה בדיוק באותו היום בהפניה בתל השומר, אז הפקידה של הסמח"ט אמרה שבאופן חד פעמי היא תעשה את זה "אבל אל תתרגל". הניסיון הראשון לא הצליח לה. וככה נשארו בסוף שלושה שלטים מנוילנים בלמינציה עם טקסט לא ברור. החייל חזר לרס"ר. הרס"ר שאל למה זה לקח כל כך הרבה זמן ולא המתין לתשובה. הוא ביקש מחייל אחר שיתלה את זה בשק"ם. החייל הלך לשק"ם והתכוון לתלות את השלט עם אקדח סיכות. כשהגיע גילה שלאקדח אין סיכות. הוא ידע שאין שום דרך בעולם להשיג בבסיס סיכות, אז הוא עבר לסלוטייפ. כשחזר לשק"ם, חמוש בסלוטייפ, גילה שהשק"ם סגור בגלל ספירת מלאי. השק"מיסט אמר לו שיבוא מחר. הוא חזר בבוקר ואחרי שהדביק את השלט הראשון שם לב שיש עוד שני שלטים, הוא הניח שהרס"ר רצה שידביקו גם אותם, אז הוא תלה אחד על הקיר ממול ועוד אחד על המזגן, כי זה נראה לו מתאים. גם הוא לא הבין מה כתוב בשלט.
אבל אלו ההוראות
בחזרה למילואים שלי. יצאתי החוצה חמוש בדיאט קולה, בדרך עברתי ליד פינת העישון. שם הניח מישהו מעל המאפרה שלט ענק עליו נכתב, תחזיקו חזק, "מאפרה". אל תטעו, למרות שהכלי הזה נראה כמו מאפרה, הוא אכן מאפרה. לא מדובר באופנוע ים. העיקר שיש שלט.
בינתיים האימון התחיל. אחרי שעה קלה הגיע חבר ואמר שנבוא כי יש קפה בפינת הקפה שפרסו במיוחד בשבילנו. הגענו בהתרגשות, יצקנו מים לכוסות, ערבבנו, הוספנו סוכר והיינו בדרך לקחת גם עוגיה או שתיים. אבל אז הגיע אחראי פינת הקפה והודיע שאנחנו צריכים לצאת כי הוא נועל את החדר. "למה?", שאלתי, "כי יש עכשיו ארוחת צהריים, מ-12 עד 13. אנחנו סגורים בזמן ארוחת הצהריים". ניסיתי לחשוב מה הסיבה לסגירה ולא מצאתי כזאת, אז שאלתי שוב "למה?".
"אלו ההוראות שקיבלתי", אמר ודחק בנו לצאת כדי שיוכל לנעול.
חזרנו מארוחת הצהריים, חיכיתי בכניסה הנעולה לפינת הקפה. ב-13:00 לא היה שם אף אחד, גם לא ב-14:00. החלטתי לוותר ולהסתפק שוב בדיאט קולה מהשק"ם. כשהגעתי המתין על הדלת שלט בכתב יד: "ספירת מלאי. סגור". מתי לאחרונה ראיתם באזרחות סניף שנסגר בשעות הפעילות שלו לצורך ספירת מלאי? ובכלל, כמה זמן כבר לוקח לספור 20 טורטית ו-15 אגוזי?
"מתי תפתחו?", שאלתי. מבפנים ענה קול חלש: "תבוא מחר בבוקר".
ואז, רגע לפני שהתייאשתי, הבחנתי בחניכי קורס המ"פים מסתערים על פינת הקפה שלהם. ידעתי שזאת ההזדמנות שלי. הסתננתי במיומנות שלא הייתה מביישת את יוצאי ה-101, ובלי שהבחינו בנוכחותי הכנתי לי קפה שחור עם חצי כפית סוכר. כשהכוס בידי, לטשתי עיניים גם לרוגעלך, אבל זה כבר נראה היה לי מסוכן מדי. אשאיר משהו למילואים הבאים.