ישראל נכנסת למצב סערה
לקראת ערב הדיווחים מעלים הילוך, הנה מכ"מ העננים, זה נראה צפוף. אבל בעצם תמיד זה נראה צפוף במכ"מ העננים, גם בקיץ. אף אחד לא מבין מה רואים במכ"מ הזה, אבל זה סוד כוחו. ותמיד אחריו מגיעה המפה הסינופטית הידועה לשמצה.
הפעם, בניגוד לסופות קודמות שהיו סתם סופות, לנוכחית יש גם מניעים אידאולוגים, "היא מגיעה מרוסיה" מספרים החזאים, ומיד אני מניח שפוטין שלח אותה. הוא בטח יושב בבקתה המחוממת שלו בלי חולצה ושולח אלינו ענני מלחמה. אולי בגלל זה הטון בדיווחים הפך לצבאי: "מטחי גשם, מחסניות המלח במפלסות, היערכות חירום, מעלים את רמת הכוננות, בהתאם להתפתחויות תערך ישיבת חיתוך מצב". זה הולך ומתקרב ואני יוצא החוצה, מביט בשמיים ונזכר.
דצמבר 2012, מישיגן, ארה"ב. הכל לבן. באמת לבן, לא כמה פתיתים שנערמו, 7 ס"מ של שלג. הילדות מתלוננות שקר כאן, ממש קר, ואז שוכחות שקר ומתחילות להתרגל. הכל קפוא, מהמים במרזבים ועד חלונות הרכב בבוקר. אני שואל מישהו מתי זה ייגמר, והוא מצביע על ערימת שלג ואומר, "תתרגל, היא תעלם רק בסוף אפריל". השלג יורד כמעט כל יום, אבל עולם כמנהגו נוהג, הכבישים פתוחים, המפלסות מפזרות מלח (ולא מתוך מחסניות) ואף אחד לא מראיין בלהט את האיש שאחראי עליהן.
דצמבר 2013, תל אביב, ישראל. בחוץ מתקרר, 12 מעלות. במישיגן זה נחשב היה יום קיץ. סטודנטיות שם בטמפרטורה כזאת מחליפות למכנסונים. אני מתרומם מהמיטה ומציץ בעיתון: "ישראל נכנסת למצב סערה, עצים גבוהים נגזמו מחשש לקריסה ברוח, שקי חול נערמו נגד הצפות. שערי שמיים ייפתחו. המטריות ככל הנראה לא יחזיקו מעמד". בדרך לעבודה אני חוצה נחל בכביש, ונציה זה כאן. ברדיו חזאי מהמרכז בבית דגן מפרט את הצפוי לנו במבטא מארץ זרה, למה תמיד יש לחזאים האלה מבטא? אם מישהו מנסה להתקבל לשירות המטולוגי והוא מדבר בלי מבטא אומרים לו: "סליחה, זה לא מתאים"?
זהירות, שהילד לא יעוף לך ברוח בדרך מבית הספר
בפייסבוק חבר מעלה תמונה מרמת הגולן, צילום שלו יושב ברכב עם צעיף, בעיניים שלו אני מזהה בהלה, פוטין בטח מחייך בסיפוק. על קו החוף של תל אביב בונים עכשיו סוללות הגנה, הגלים, מעריכים מומחים עלומים, עלולים להגיע גם לשבעה מטר. ממש ארמגדון. במישיגן לא היו גלים, ככה זה כשהאגם קפוא. הברווזים, אם תהיתם, לא עפים לשום מקום כשהאגם קפוא, הם הולכים על הקרח ומחכים לאביב.
בתוך כל המהומה הזאת עולה לשידור יו"ר אתר החרמון, לא ידעתי שלהר יש יו"ר, הסיבה שהוא עכשיו בחזית זה כי המנכ"ל שלו איננו, איכשהו יצא שדווקא בשבוע הזה הוא טס לחופשת סקי בצרפת. לאיש יש חוש טיימינג מדהים. בינתיים דיווח ממצפה חרשים שכרגיל שובר את שיאי הגשם, איפה זה בכלל מצפה חרשים הזה? והאם כולם שם רק מודדים משקעים?
הסופה מתחילה, האמת? קצת מאכזבת, זה לא מה שהבטיחו לנו. אבל אסור להתייאש, חכו, זה עוד יתגבר. ברדיו עולה לשידור אישה ששואלת ברצינות גמורה האם יש חשש שהילד יתעופף בדרך חזרה מבית הספר כי אמרו שצפויות רוחות ממש חזקות? ומה הסיכוי לשלג בתל אביב? כי הרי ירד כאן פעם שלג, בשנות ה-50. והנה פריצה לשידור מירושלים, "ממשיכים להמתין ולעדכן", ובינתיים מדברים עם ילדים שמתפללים לאלוהי השלג שיסגור להם את הגן. 5 חודשי שלג רצופים היו לנו במישיגן, הגן נסגר רק פעם אחת לכמה שעות בבוקר אחרי שקרח הצטבר על הכביש, זה היה סיוט אמיתי. בטמפרטורות סביב אפס מעלות הגשם פשוט נוגע בכביש ואז קופא. זה הרגיש כמו נהיגה במגרש החלקרח. כל נגיעה בברקס הייתה כמו שיוט קצר על קרחון, זה היה הצד האפל של עיר לבנה באמת. בשאר הימים סתם ירד שלג, כמו בכל יום, והגנים עבדו כרגיל.
אני נכנס הביתה, במרכז הסלון אני מזהה גוש מכוסה בשמיכה, עיניה של בת הזוג שלי מנצנצות מתוכו. "קר לך?" אני שואל בחוסר רגישות גברית, "קור אימים" היא עונה. "אבל זה שטויות, במישיגן היה הרבה יותר קר" אני משיב לה, והיא זוקפת את כפיה המכווצות, מביטה בי ואומרת "מישיגן? כבר שכחתי. עכשיו קר לי וזהו". בחוץ הגשם מכה בגג, כמו שאמור להיות בדצמבר, כי ככה זה חורף, לא? והחזאים, הם ממשיכים להתעקש שהסופה עוד תראה לנו מה זה. "חכו חכו, השיא עוד לפנינו", הם לא מתייאשים, אבל אני יכול לשמוע בקולם אכזבה מסוימת, הם קיוו ליותר. פוטין הזה, לך תסמוך על הרוסים.
"אבא, היה לי מספיק שלג"
בחמישי בבוקר התעוררתי לקול תרועת פתיתי השלג הצונחים על רמת הגולן וירושלים. החזאים בוודאי נשמו לרווחה. בשמונה בבוקר ביטלו את הלימודים בבירה (ברור. יש קצת שלג, חייבים לבטל, גם באוניברסיטה הלימודים בוטלו). ברדיו מראיינים את ג'וני שהוא מסתבר קצין המפלסות הראשי של ירושלים, אני שואל את עצמי למה הוא קצין? מתי הספיקו לגייס אותו? בינתיים בטלפון חבר מהצפון, "אצלנו לומדים. האמת שירד קצת שלג אבל זה יותר כמה אבקה, פוגע בקרקע ומתפזר". שאלתי אותו מה מצב המפלסות בצפון הוא ענה "תראה מה זה, בירושלים יש מאה ואצלנו בכל רמת הגולן יש 4-5 ובצפת מפלסת אחת. ובכל זאת לומדים כאן".
יש משהו מאוד שפוי בעיסוק הזה במזג האוויר, זה די נפלא שהצרות שלך הם כמו הצרות של האנשים במישיגן, לפחות לכמה ימים. בדרך הרטובה לגן שאלתי את הבת שלי אם היא רוצה לנסוע לראות את השלג בירושלים, והיא ענתה: "אבא, היה לי מספיק שלג. זה קר. תיקח מישהו אחר".
בוקר יום שישי, אני מביט בתמונות מירושלים, אין ספק הילדה צדקה. וגם פוטין. ירושליים נצורה, החזאים מדווחים ברצינות על האנשים שנתקעו בכביש במהלך הלילה, אבל אפשר לראות גם חיוך בזווית הפה, הצליח להם. השלג נערם ויש דרמה אמיתית, חיילים מחלקים לתושבים מנות סיוע מארגזים. אני שואל את עצמי איפה קצין המפלסות? כנראה שגם הוא הופתע מכמות השלג שנערם, אולי גם הוא פיקפק כמוני בדברי החזאים. בסופו של דבר רצינו סערה וקיבלנו. אפשר לשלוח את הילד עם המעיל האלפיני הצעיף ופונפוני הענק לחזית. אם הוא לא התאדה עד עכשיו.