כשהייתי בכיתה א' נשלחתי למורה לפסנתר, אני זוכר שהיא בחנה אותי בעיניים קפדניות, אחר כך הנחתי את האצבעות שלי על הקלידים וניסיתי ללמוד. איך אנסח את זה בעדינות, אני לא ארתור רובינשטיין, גם לא ריצ'ארד קליידרמן. ממש לא. חודשיים שלמים השקעתי (טוב, לא באמת השקעתי, אלא ניסיתי לרצות את ההורים והמורה) בניסיונות ללמוד לנגן על פסנתר. בסוף התקופה נערך גם קונצרט בקיבוץ בו גדלתי וכל ילד ניגן על משהו. המזל הגדול שלי היה שילדה אחרת ניסתה ללמוד לנגן על כינור. זה צרם כל כך עד שהביצוע המביך שלי נשמע לעומתה כמעט הרמוני. עברו מאז 30 שנים בערך, ומה שנשאר לי זה היכולת לנגן את יונתן הקטן.
גם אני החלפתי סולם
הפסנתר של הדוד שלי מונח עכשיו במבואה בבית שלנו. מדי פעם עוצרת אחת הילדות, שולחת אצבע סקרנית, מפיקה איזה צליל רנדומלי וממשיכה בשגרת יומה. בתקופה הזאת גיליתי שמעבר לעובדה שכבר שנה שאני יכול לספר לאנשים שיש לי בבית פסנתר, ולהרגיש לרגע מאוד תרבותי, מדובר גם בפריט מאוד יציב. המדף העליון שלו הוא משטח מפנק, וכרגע מונחים עליו החפצים הבאים: פסל קטן של מלאך, שמפו, שני מברגים, ספר היסטוריה, כובע ים, תמונה ממוסגרת, שני רמקולים של מחשב ומפצל חשמלי. לא בטוח שזאת הייתה התכנית של היצרן הגרמני, אבל זה מה יש.
האמת היא, שאני עדיין מקנא בפסנתרנים. יש משהו מהפנט בתנועת האצבעות המהירה, האלגנטית והמדויקת ובידיעה שהמורה שלהם לפסנתר הייתה ממש מרוצה מהם. בחיי ראיתי לא מעט נגנים מוכשרים, אבל אף אחד לא טלטל אותי כמו בוב.
נפגשנו בחורף של 2013 במישיגן המושלגת. במבט ראשון הוא היה נראה כמו איש מנומנם, בחליפה שקצת גדולה למידותיו, שישב במבט חולמני ליד פסנתר כנף בוהק מדי. דקה אחר כך הוא הניח את ידיו על הפסנתר והתחיל להשתעשע, ומיד הבנתי שמשהו אצלו שונה. לבוב יש כשרון מוסיקלי יוצא דופן, לא בדרך שהוא מנגן, אלא בדרך שהוא זוכר ולומד יצירות. הוא מסוגל לנגן ביד אחת יצירה של מוצרט, ביד השנייה יצירה של בטהובן, ותוך כדי להמשיך לדבר איתך על משחק הכדורסל שהיה אתמול. משהו במבנה המח שלו מעבד את הכל אחרת. ליד הפסנתר בחדר ההוא במישיגן, ישבה גם חוקרת מח מאוניברסיטת פן, שמנסה להבין איך המח שלו פועל. בוב ניסה להסביר מה עובר עליו, הוא תיאר זאת כך: "אני בעצם מצליח לראות בדמיון את כל התזמורת שמנגנת את היצירה, ואני מרגיש כמו מישהו שחג מעליהם ויכול לרדת ולהגביר קצת את הווליום של הכינורות ולהנמיך את החלילים. ומשם לעבור לתזמורת שמנגנת ליד". עד כמה היכולת שלו יוצאת דופן? החוקרת ערכה ניסוי, היא ביקשה ממנו לנגן 4 סימפוניות בראש במקביל, אחרי כמה דקות אמרה "עצור!". בוב סיפר איפה עצר, והיא השוותה את זה לזמן ביצירה המקורית - בכל אחת מארבע היצירות הוא דייק ברמת התו הבודד, והכל להזכירכם, התנגן רק במח שלו, בו זמנית. הזוי, מטורף, תבחרו את המילים. ומה שעוד יותר מפתיע בסיפור הזה היה הגילוי שכשעשה את זה תוך כדי שהמח שלו נסרק רפואית, התגלה כי רמת הפעילות והמאמץ המוחי שלו נמוכה מהרגיל. איך זה יכול להיות? הוא פשוט משתמש באזורים במח שאנחנו לא מפעילים בכלל. אולי בגלל זה אני לא הצלחתי כפסנתרן.
האיש המוכשר הזה ישב והסביר בסבלנות, מדי פעם עיניו נעצמו לרגע ואז פקח אותן והמשיך. הוא סיפר שצלילים אצלו הם עניין רגשי, ושבעצם הוא קידד במח שלו כל תו כרגש אחר. הא לא ממש שומע מוסיקה, הוא מרגיש אותה. בחורף ההוא, הוא חרש את ארה"ב בקרוואן עם אשתו לינדה. הוא היה נוהג, מאזין למוסיקה, מדבר איתה ובראש מלחין בינתיים אופרות. כשהיו עוצרים במקדולנד'ס בצידי הכביש המהיר היה משרבט את מה שהלחין בראש על פתק וממשיך לנסיעה הבאה, ליצירה הבאה.
שאלתי אם גם אותו הכריחו ללמוד פסנתר בתור ילד והוא אמר שכן. זה כנראה קורה לכולם. אמא שלו דחפה בכח, ואת המורה הוא ממש שנא. הנקמה שלו הייתה שבקונצרט החגיגי בעיירה, הוא החליף בכוונה את הסולם ביצירה, וכולם היו בטוחים שהיא מורה נוראית. כשאני חושב על זה, גם אני החלפתי את הסולם בקונצרט של ילדותי, אבל זה היה פחות מכוון.
בת הזוג שלי, שגם היא פליטה מצולקת של מורה לפסנתר שנכשלה, עדיין מקווה בסתר ליבה שאחת הבנות תתגלה כעילוי וירטואוזי. לפני שזה יקרה צריך להזמין מכוון פסנתרים, אבל נכון לכתיבת שורות אלו (וכנראה גם אחר כך) הוא עדיין לא הוזמן. אם הוא יבוא צריך יהיה לפנות את כל החפצים שמונחים על הפסנתר, וזה קצת גדול עלינו כרגע. אני מביט בפסנתר שלנו, הוא ממתין בסבלנות בפינת החדר. יש משפט כזה, שמישהו כתב פעם: "זה שיש לך ילדים לא הופך אותך להורה, כמו שזה שיש לך פסנתר לא הופך אותך לפסנתרן".