אני מציץ לחדר המואר ומלא המשחקים. אני כמעט בטוח שהיא רואה אותי, אבל היא בכל מקרה מתנהגת כאילו שלא ראתה. היא עומדת בתור של הילדים מגן קנגורו שמחכים לצאת לחצר. מעליה מתנוסס דגל אמריקה משובץ הכוכבים, והיא מביטה מדי פעם לדגל ישראל שתלוי בקצה השני של החדר, בגן של הקהילה היהודית כאן במישיגן. "אבא", אמרה לי לפני שבועיים, "אני חושבת שהם תלו אותו שם בשבילי. שיזכיר לי את ישראל". על רגליה מגפי שלג, מעליהם מכנסי שלג, מעיל, כפפות, צעיף, מחממי אוזניים. ראיתי שבתל אביב היו אתמול 23 מעלות.
הדלת נפתחת והיא רצה החוצה אל גן המשחקים המכוסה בשלג. אני מסתכל ורואה אותה מקשיבה לילד שנראה כמו מעיל עצום. מאוחר יותר, כששאלתי אותה מה הוא אמר, עלמה ענתה לי בחיוך מסתורי: "אבא, אני לא מבינה מה הם אומרים באנגלית. אבל אני מחייכת אליהם וזה עובד". כמה חכמת חיים יש בילדה בת ארבע וחצי.
בחצר היא מעסיקה את עצמה. אני מביט בה מהחלון, וקצת צובט לי בלב כשאני נזכר בילדה שלא ידעה מה זה להיות רגע בשקט בלי לדבר ולדבר ולדבר. רק לפני כמה שבועות אמרה לי הגננת הקודמת שלה בגן בהרצליה ש"הילדה ללא ספק עם יכולת ביטוי מצוינת. אולי אפילו קצת יותר מדי", אבל איפה הרצליה עכשיו ואיפה היא, ששותקת לעצמה בחצר ההומה ילדים שמחליפים מילים בשפה שעדיין זרה לה.
אני מנסה לעודד את עצמי. היא הרי אף פעם לא הייתה כל כך הרבה עם ההורים שלה. מתי קרה ששלוש פעמים בשבוע הוצאתי אותה מהגן? אני לא חושב שזה קרה אי פעם. "טוב לי כאן אבא. ממש טוב", היא אומרת, ומנסה ללמוד עוד מילה בשפה החדשה. אני יודע שהיא תצליח, אבל זה לא אומר שזה קל.
"סיט דאון" זה לשבת
הגענו לכאן במסגרת תוכנית לימודים מיוחדת באוניברסיטת מישיגן. כשניסינו להסביר לעלמה מהי אמריקה התחלנו להסתבך, עד שהיא גילתה את דיסנילנד. אחרי שראתה תמונות מהממלכה של מיקי ומיני, היא הייתה להוטה לנסוע. אבל דיסנילנד לא נראית כרגע באופק, והיא לוקחת עכשיו מגלשת שלג מפלסטיק ומנסה להבין מה עושים עם הדבר הזה.
אני בוהה בחצר הזאת, שנראית כמו גן משחקים בסרט שוודי אפל. הנדנדות מצופות בשלג, גם המגלשות, איך בדיוק אמורים לשחק בחוץ בקור הזה של כמה מעלות טובות מתחת לאפס? רק מעצם המחשבה על זה קפאו לי שתי מחשבות אחרות. והיא? היא פשוט מביטה בילדים האחרים, אלה שנולדו למדינה שיש בה ארבע עונות, ומנסה לחקות אותם, להיות אחת מהם. כל כך פשוט.
אחרי כמה דקות ארוכות אני קולט שהגננת מסתכלת עליי במבט מלא חמלה, כזה ששמור להורים חדשים בצד הזה של כדור הארץ. היא מחייכת, מנסה לשבור את הקרח, ושואלת איך אומרים snow בעברית. אני אומר לה שבמילון כתוב שאומרים "שלג", אבל האמת היא שאין באמת מילה כזאת בעברית.
פתאום עלמה רצה לגדר של הגן השכן. אחותה הקטנה אריאל מציצה מתוך הכובע שמכסה לה חצי מהעיניים. הן מתחבקות באוויר ועלמה מספרת לה משהו. עד לא מזמן אריאל הייתה סוג של גוש מכורבל שמפיק בעיקר צרכים לתוך חיתול. כאן היא גדלה ונהייתה החברה הכי טובה שלה. כאן הן הפכו לאחיות. לאריאל כאילו קל יותר, היא עדיין בגיל הזה שאף אחד לא מצפה שתדבר. אבל אני בכל זאת רואה בעיניים הגדולות שלה שהיא מנסה להבין, ולגנוב עוד חיבוק מגננות שזה לא ממש הרפרטואר הקבוע שלהן.
הילדים מהגן בונים בובת שלג, עלמה מצטרפת. מה שלא עובד דרך הפה יעבוד אולי דרך הידיים. היא יודעת שאני פה, מעבר לחלון, שהיא רק צריכה לסמן ואבוא, אבל היא לא עושה את זה. כל כך צעירה, כל כך חזקה ומרשימה. אחרי רבע שעה אני יוצא אליה לחצר הקפואה ומרים אותה על הידיים. "אבא", היא לוחשת לי, "יש לי סוד קטן". אני מקרב אליה את האוזן. "הד זה ראש. שולדר זה כתפיים, סטנד אפ זה לעמוד, סיט דאון זה לשבת". חזרנו פנימה. ילדה אמריקאית עוזרת לה לתלות את המעיל. "אבא, זאת החברה שלי. קוראים לה סילבי. איתה אני כל היום מדברת. ולמרות שהיא לא יודעת עברית חוץ מלספור עד שלוש, היא מבינה אותי. היא ממש ממש מבינה אותי".
הן מתחבקות ואז היא מסמנת לי שוב להתכופף ולחשה: "כשנחזור לגן בישראל אני אתגעגע לסילבי, כמו שאני קצת מתגעגעת לחברים בישראל. קצת. ואבא! אני רוצה להישאר עוד קצת בגן. קח קודם את אריאל".