יום אחרי ליל הסדר יצאנו לדרך. ההכנות היו ארוכות, כמו בכל פעם שנוסעים לחופשה עם הילדים צפונה. לפעמים נדמה לי שזמן ההכנות ארוך יותר מזמן החופשה. הרכב היה עמוס בתיקים, כאילו היגרנו לארץ זרה, אבל העיקר שיצאנו. הבטתי במראה וראיתי שהבת הקטנה שלנו אריאל נרדמה, אחותה הגדולה עלמה הייתה שקועה בנוף ובת הזוג שלי ניצלה את השקט הזמני לנמנום קצר. פניתי לכיוון צפון והאזנתי לגלגל"צ בחרדה גוברת שהלכה והתפשטה בגוף. המילים של השדרנית צרמו "התענכים, כביש 65, כביש הסרגל, מנתניה עד חבצלת, כביש 1...". עזבו אתכם מהאיום האירני, מיוקר המחייה, הפחד הכי גדול שיש לישראלי הוא להיתקע בחגים בפקקים.
ברדיו דיווחים של מלחמה, אבל אצלנו, טפו טפו, זורם. ניגבתי את הזיעה מהמצח וחייכתי, הרגשתי שניצחנו את המערכת, דפקנו את השיטה, הראנו לכל הסטטיסטיקה מה זה. ואז בעוקף כנרת השתלבנו בפקק. הילדות דרשו לשמוע את הדיסק של שירי פסח, בפעם האלף. אני חייב להודות שאני כבר ממש לא סובל אותו והחג רק התחיל. אם יש מיומנות הורית נרכשת, היא באה לידי ביטוי ביכולת להספיק ולהעביר מהדיסק לרדיו עם תחילת הנסיעה, רק כך יש סיכוי שהילדות ישכחו מהשירים האלה. אם איחרת בשנייה אחת ושירי פסח כבר מתנגנים – זה אבוד עד העצירה הבאה.
המשכנו להתקדם בפקק, "שם" הצבעתי לעבר האופק, "שם הרי גולן. יום אחד נגיע". בינתיים בהיתי באגם הלאומי, לרגע אחד התמהמהתי ונפתח פער של 7 מטר ביני לבין הרכב שעמד לפני בפקק. הנהג מאחור צפר כאילו דרסתי את אשתו. 40 שנה היו בני ישראל במדבר? איך הם לא הרגו אחד השני?
פרות ומוקשים
לחופשה הזאת יצאנו ממש ברגע האחרון, כי אחרי שבדקנו כמה עולה מלון או צימר בחול המועד הגענו למסקנה שמילא הכליה שלי, אבל גם בת הזוג שלי צריכה למכור אחת בכדי לממן את זה. כבר השלמנו עם זה שנישאר עם הילדות בבית, אבל אז הגיעה בשורה מחברה שגרה ברמת הגולן, הם נוסעים דרומה ואנחנו יכולים לישון אצלם. זה היה רגע של אושר אמיתי.
לקראת ערב הגענו לביתם הקסום בקדמת צבי שברמה. עשינו סיור ארוך בבית, הצצנו במדפי הספרים, הבנות היו מאושרות ממיטת הקומותיים ואחר כך סרקו את החצר והגיעו למסקנה שיש כאן הרבה בעלי חיים (כולל גרעין של אפרסק שזוהה כחרק). את ארוחת הערב החלטנו לאכול בחצר, זה היה לוקיישן מושלם מוקף בצמחייה. רק כשניסינו לדבר הבנו שאי אפשר לשמוע אחד את השני, הצפרדעים ברמת הגולן מקרקרות בעצמה מבהילה, ככה זה, צרות של יישובים מבודדים, לנו יש את נתיבי איילון ולהם את הקרפדות.
בבוקר יצאנו לטיול בנחל ג'ילבון הסמוך. טיול באזור הזה של הארץ מתחיל תמיד בעדר פרות שחוסם לך את הכביש (יכול להיות ששולחים אותן ממחלקת המיתוג האזורית?) וממשיך בשלט 'זהירות מוקשים'. ניסיתי להיזכר איפה עוד בעולם אתה מטייל עם המשפחה בין שדות מוקשים ולא מצאתי.
מגרש החניה בשעה עשר בבוקר היה עדיין ריק למדי, נשמנו לרווחה. אם יש חרדה נוספת מלבד הפקקים בימי הפסח, זאת החרדה ממסלולי טיול עמוסים במטיילים. לעולם לא אבין אנשים שמתעקשים ללכת בחול המועד לסחנה, לעולם. התחלנו לצעוד בשביל המסומן, עלמה שאלה איזה עצים אלו ועניתי שמדובר באקליפטוסים. "אקליפטוס?!", שאגה הילדה בהתרגשות, "זה אומר שיש כאן דובי קואלה?". עניתי שלצערי לא, הם מעדיפים אקליפטוסים אוסטרליים.
התחלנו לרדת לאפיק הנחל, הגולן בימים האלה ירוק למדי, אם כי זה לא הירוק הרגיל של פסח, ככה זה אביב שמגיע אחרי חורף שלא היה. בדרך חלפנו על פני זוג מתנשף, הוא בחולצה צמודה מדי והיא בנעלי ריצה בוהקות שלא ננעלו מעולם, בטח שלא רצו איתם. "אחרי זה עולים את כל זה חזרה?", היא שאלה אותו. "בטח, מה חשבת? שבנו כאן רכבת?", הוא השיב בעצבנות. "תאמין לי, היינו צריכים להישאר. מה היה רע לנו בצימר?", החזירה לו.
עלמה שלי עקפה אותם באלגנטיות, מדלגת בין הסלעים הקטנים, אחותה בעקבותיה, גם היא הולכת בלי להתלונן ומדי פעם באה לנוח במנשא על הגב שלי. זה לא שאנחנו חברים בחוגי סיור של החברה להגנת הטבע, אבל הן קיבלו מאיתנו את אהבת הטיולים, כולל אלו שברגל. רבים מהחברים שלנו נבהלים רק מעצם המחשבה על טיול רגלי של כמה קילומטרים עם הילדים, הבורגנות העייפה אחזה בהם. יש לנו חברים שהילדים שלהם בטוחים שמותר לחנות במקום מסוים רק אם המדרכה צבועה כחול-לבן, כולל בטבע. ועלמה? היא עכשיו מקדימה, מובילה, מראה לי עוד סימן דרך. נזכרתי שלא מזמן אמרתי לה שאנחנו הולכים לטיול קצר אז היא ענתה, "שנייה, אני לוקחת סנדלים, אם יהיה בדרך נחל". זה היה טיול בצפון תל אביב.
השקט שבין התווים
בינתיים בנחל ג'ילבון הדרך נהייתה מעט צרה, חיפשתי שיווי משקל ואחזתי באבן, היא הרגישה לי קצת צמיגית מדי יחסית לבזלת. הרמתי את הראש וראיתי שסלע שלם כוסה בחתיכות מסטיקים שהדביקו עליו מטיילים. "זרעים של מסטיק", גרסת המציאות והגועל. הלוואי שרמת החומציות שלהם לא תרד לעולם. איכס.
עצרנו במפל, הילדות טבלו רגלים במים הקפואים ואחרי מנוחה ארוכה התחלנו בטיפוס למעלה. בדרך פגשנו המון אנשים נחמדים שאיחלו לנו "חג שמח" ונראה שממש התכוונו לזה. אבל באמצע העלייה נתקלנו בגבר נמוך ומוצק שטיפס בקלילות תוך כדי שהוא רודה בבת הזוג שלו: "יאללה, תפסיקי להתנשף. תתקדמי. את מעכבת את כולם". בשלב הזה מישהו מהאנשים שירדו אל המפל הושיט לה יד לעזרה, "אל תעזרו לה", הוא גער גם בהם, "את יכולה לבד. תפסיקי לוותר לעצמך". שאלתי את עצמי האם זה משהו שהוא סוחב מהצבא. בינתיים הגענו לנקודת התצפית על המפל, המים והשמש יצרו במרכזו קשת קטנה. "בואי לכאן", אמר-ציווה על אשתו, "תראי את הקשת". לרגע חשבתי שהוא התרכך, אבל אז הוא המשיך, "יאללה, מה את שוב מתעכבת. תמשיכי לעלות. קשת יש גם בחורף". קצת ריחמתי עליה, וחשבתי שהמסקנה הבלתי נמנעת היא שאנשים שמטיילים הם לא אנשים טובים יותר, הם רק אנשים שמטיילים יותר.
בסוף המסלול הילדות היו מאושרות. עלמה אמרה שמגיעה לה מדליה, ואת הפרס היא כבר קיבלה, השכשוך במימי המפל. בינתיים הבחנתי שמגרש החניה שהיה קודם כמעט ריק התמלא בשעת הצהריים עד אפס מקום, ושוב הרגשתי שניצחנו את הסטטיסטיקה של ימי הפסח.
חזרנו לביתנו הזמני בגולן. הילדות היו שפוכות, גם אנחנו. שתינו קפה ובהינו בשמיים האדומים מהשקיעה המוגזמת והיפיפייה. הצפרדעים החלו לקרקר בקול גדול, אבל בין לבין היה שקט. שקט מופלא כזה. מישהו אמר פעם שאורך השקט שבין התווים הוא שקובע את המוסיקה.