עכשיו, תוך כדי שאני מנסה להקליד את הטור הזה, רנין שוב מיללת. אני ניגש אליה והיא עומדת בכיור של המטבח, ממתינה שאפתח לה את הברז כדי שתוכל לשתות. בשבועות האחרונים היא שותה רק מים זורמים מברזים, ואנחנו בעצם עובדים בזה, בלפתוח עבורה את הזרם. שתיינית ונצלנית. חתול הוא בעל חיים מוזר. מישהו אמר פעם שהחתולים מלמדים אותנו שלא לכל דבר בטבע יש מטרה.
בני, בני, ילד רע
אף פעם לא הייתי טיפוס של חתולים. בילדותי תמיד היו לי כלבים, אבל בת הזוג שלי לא יכולה לחיות בלי חתול לצידה. לחתול הראשון שלנו קראו בני, הוא היה מגזע מעורב וכשאימצנו אותו אמרו לנו שיש לו מום בלב, אבל בהמשך הסתבר לנו שהיה לו עוד מום אחד. בני התעקש להטיל את מימיו על הרצפה, כולל על שטיחים. ניסינו הכל, החלפנו ארגזים, החלפנו סוגי חול, פיזרנו דברים בבית, ניסינו לחנך ולהסביר, כלום לא עזר. בשיאו של המשבר הבאנו הביתה מישהי שבכרטיס הביקור שלה כתוב שהיא 'יועצת התנהגותית לחתולים'. היא הגיע אלינו מצוידת בקלסר עבה וביקשה לראות את הבית ואת בני, ואז הסתובבה, שאלה, רשמה ורחרחה. אחרי חצי שעה ארוכה ביקשה שנשב לשיחה בסלון. בני פיהק ושקע בתנומה והיא סיכלה רגליים, נעצה בנו מבט חודר, לקחה אוויר וירתה: "טוב. אני רוצה לומר לכם שהבעיה היא אצלכם ולא אצל החתול". היא אמרה את זה בטון כל כך דרמתי שכמעט נחנקתי מצחוק. במשך שעה ארוכה המשיכה לנזוף בנו, ואז לקחה כמה מאות שקלים והלכה לדרכה. העצות שלה, אגב, לא עזרו. בני המשיך להשתין על הרצפה עד שהוכרע ע"י המום השני שלו, זה שבליבו. ואהבנו אותו בכל בוקר מחדש למרות הכל.
רנין, שהגיעה אחריו (האמת היא שכולם קוראים לה ראנצ'ה) היא חתולה מזן אחר. קודם כל היא הרבה פחות פעילה. בזמן שהיא לא מלקקת את עצמה היא בדרך כלל ישנה. בת הזוג שלי תמיד מתקנת אותי: היא מסרבת לקבל את העובדה שחתולים, באופן כללי, מעבירים את רוב שעות חייהם בשינה, ומעדיפה להשתמש במונח המכובס "היא נחה". מעניין מה היועצת ההתנהגותית הייתה אומרת על זה.
ברגעים המעטים בהם רנין ערנית, היא משוטטת בעצלתיים. כשהיא מתקרבת המראה הוא של זוג עיניים עצומות ששקועות בתוך פרווה בצבע אפור-כחלחל העושות דרכן אליך. מעניין האם היא יודעת ששורשיה באנגליה, כמו כל החתולים הבריטיים הכחולים. בתרחיש אחר הוריה לא היו מהגרים, ואולי היא הייתה רובצת עכשיו על ברכיה המעוצבות של קייט מידלטון. במקום זה היא תקועה איתנו, שאפילו חורף אין לנו בארץ הזאת. מה נותר מהזוהר של בית המלוכה? לא הרבה.
החשודה המיידית
"בראשית גילויו של החתול הבריטי קצר השיער, נודע גזע זה בשל חוזקו הגופני ויכולות הצייד שלו", ככה לפחות כתוב במגדיר המינים, אבל נראה לי שמשהו השתנה, השתבש. יש לי ספקות אמיתיים האם החתולה שמהססת ארוכות לפני שהיא קופצת מגובה של 40 ס"מ מסוגלת לצוד משהו. אם נהיה כנים, החתולה שלי היא סמל הבורגנות: כשהיא צריכה ללכת על אדמה חשופה ולא על רצפת גרניט פורצלן היא נוטה לדדות על קצות האצבעות בזהירות גדולה, וכשמגיע חתול אחר היא רושפת לעברו אבל מיד מפנה את מבטה אלינו ומיללת שנבוא להושיע אותה. את עיקר הציד שלה היא עושה בחנפנות הכוללת חיכוך ארוך ברגליים שלנו על מנת שנפתח עבורה עוד קופסה של מזון לח, והדבר היחיד שהיא הרגה בחייה זה זוג ספות יחיד שנהגה לחדד בהן את ציפורניה. לא ברור לי בשביל מה היא צריכה בכלל ציפורניים.
בעצם היה פעם אירוע אחד, תיק פלילי 476, מדינת ישראל נגד רנין, החשד: חטיפה, הריגה והשמדת הראיות. זה קרה לפני כמה חודשים. "איפה הוא?" שמעתי את הצעקה מהמטבח. "איפה הדג? ראית אותו?". קמתי מהספה בסלון ומצאתי את בת הזוג שלי בוהה באקווריום הקטן והריק על המדף במטבח. "כשחזרת הביתה הוא היה פה?" היא שאלה בטון של חוקר שב"כ אסרטיבי. "אין לי מושג, לא ממש הסתכלתי", הודיתי בבושת פנים.
הדג המדובר היה ייצור בצבע כחול ובאורך של כ-3 ס"מ, שהגיע עם הבת שלנו עלמה בתוך צנצנת קטנה מהגן. בבוקר בו נעלם החליטה בת הזוג לשדרג את תנאי המחיה שלו והעבירה אותו לכלי מעט גדול יותר שבתוכו הונח גם חתול זכוכית, "שלא יהיה לו משעמם". בהינו במים הריקים, כלומר בזירת הפשע, ושם, על פיסת הקרקע שנושקת למיקרוגל החלטנו על הקמת צוות חקירה מיוחד.
יצאנו מיד לכיוונה של החשודה המיידית, הבריטית שלנו, שעסקה, כהרגלה, בליקוק עצמי על שולחן המחשב. "זאת את היית?" הטיחה בה בת זוגי, "את אכלת את הדג? גם את הזימים שלו אכלת?". היא לא ענתה החתולה. אז החוקרת הראשית החליפה שיטה. היא מרחה מעט קוטג' על האצבע, הגישה לה והביטה אל תוך לוע הארי. "הלשון שלה קצת כחולה", אמרה לי בקול רועד. התיק עמד על סף פיצוח, אבל אז בת הזוג שלי נסוגה ואמרה שאולי היא לא ראתה טוב או משהו, חששה מהאפשרות שתפליל את החתולה האהובה עליה. בחדר עמדה שתיקה מעיקה וראנצ'ה פיהקה פיהוק גדול והביטה בי במבט מתנשא. בטח סיננה מתחת לשפם המעוצב שלה: "מה הערת אותי? אני אין לי עבודה. תכננתי לישון עוד קצת". התיק נסגר מחמת הספק.
הבית שלנו הוא בעצם הממלכה שלה, אנחנו רק אורחים שתפקידנו להרים, ללטף ולפתוח ברזים. כל פעם שרהיט זז היא מגיעה לבדוק מה קרה, מי שינה לה את הסדר? לבנות שלנו יש לה סבלנות מאד מוגבלת, היא לא שוכחת איך ניסו בעבר לקחת דגימה מהשיער שלה, אבל היא התרגלה גם לנוכחותן. היחיד שמערער על מעמדה הרם הוא אבא שלי, שממשיך לקרוא לה "חתול" ומסרב כבר שנים לדייק מגדרית. "הו, אני רואה שהוא קצת השמין החתול" הוא אומר לי כמעט כל שבוע. "חתולה, אבא, חתולה", אני מתקן. "כן, כן, הוא באמת יפה החתול הזה".
אז למה אני אוהב חתולים? אולי כי הם קצת דומים לנו, או לפחות חיים את החיים שאנחנו רוצים לחיות, נטולי מחויבות ויעדים. בניגוד לכלבים, שתמיד נמצאים שם בשבילך, שאהבתם איננה תלויה בדבר, אצל חתול שום דבר איננו מובן מאליו. זה מאד אנושי. והנה, היא מתקרבת אלי, הזנב שלה מתרומם, היא מכווצת את עיניה ומתחילה לגרגר. אני מביט בה ומחייך מהמחווה ומהרצון שלה במעט קירבה, והיא, היא מושיטה את היד ומסמנת "תלטף, נו. תלטף. בשביל מה אתה פה?".