הגענו הביתה, נותר רק להרים אותן למיטה, כמו שהן, וללכת לישון. נראה היה שהערב הזה מאחורינו. עלמה ישנה במושב האחורי בתנוחה עוברית, מתכרבלת בשמלת החג שלה. הרמתי אותה. היא נתלתה עליי, עדיין ישנה, ואז ביקשה רק לשפר את האחיזה. ברגע הזה האצבע הקטנטונת שלה (וכנראה גם הציפורן) נכנסו לי היישר לתוך העין. הכאב היה חד. היא לא התעוררה אפילו, לא ידעה שזה מה שקרה. אני כמעט קרסתי ומסרתי אותה לאמא שלה. הלכתי לשטוף את המקום וניסיתי להרגיע אבל בעצם ידעתי שהעין לא ממש בסדר.
בבוקר שאחרי הכאב רק התגבר. נזכרתי שהשכן ד"ר בן חיים הוא רופא עיניים. דפקתי על דלתו ואחרי כמה דקות הוא נסע איתי, למרות החג, לקליניקה שלו, טפטף לי משהו לעין, קרב את המיקרוסקופ הזה שלהם והודיע לי חגיגית שיש לי שריטה בקרנית.
"תהיה מוכן ל- 24 שעות כואבות. אחר כך זה אמור להשתפר", אמר ואז נתן לי טיפות, מרח משחה וחבש. וככה, בדיוק 40 שנים אחרי המלחמה והמחדל הפכתי למשה דיין. יכול להיות שלא מדובר בעיתוי מקרי. כשהבחנתי לראשונה בדמותי החדשה במראה שבמסדרון הרגשתי לרגע בנעליו של האיש עם הרטייה, של הגנרל השנוי במחלוקת. וחוץ מזה נזכרתי שאנחנו בכלל בדרך לסופ"ש בצימר ברמת הגולן שהוזמן לפני זמן רב. ככה יצאתי לחופשה המשפחתית.
זה ייקח עוד זמן
מהדרך אני לא זוכר הרבה, כל כך כאב לי שנראה לי שאפילו הקטנות התחשבו ושמרו על שקט יחסי בספסל האחורי. מדי פעם ניסיתי לפתוח את העין הלא חבושה אבל היא נעצמה מייד. קרני השמש הלמו בי. עלמה אגב, שאלה אותי למה יש לי תחבושת על העין ואמרתי לה שקיבלתי מכה ממשהו. אף מילה, שלא תרגיש אשמה.
הגענו לצימר. האמת היא שאני לא ממש זוכר איך הוא נראה (למרות שכולם אמרו שהוא היה מאוד יפה). יש לי זיכרון מעומעם של איש שמסביר לי איך מפעילים את מכונת האספרסו, אבל לא הרבה יותר מזה. פרשתי באמצע ההסבר, ונכנסנו, אני והרטייה, למיטה. את השעות הבאות העברתי בצימר עם וילונות סגורים כי האור הוציא אותי מדעתי. בגיחה היחידה שערכתי מחוצה לו, לארוחת הערב, הבנתי שמצבי לא משהו.
החיים בדו-מימד מאוד מוזרים, מעבר לתופעה שכבר ציינתי, בה העין השנייה נוטה להיעצם לאות הזדהות עם הראשונה, התקשיתי בראייה היקפית. אני מושיט יד לקפה ותופס את המלחייה, מישהו מודיע שיצאו פרגיות מהגריל, אני מתאמץ להגיע אליהן ומוצא את עצמי עם ענף חסה ביד. כל הקלדה בסלולארי היא משימה מורכבת כמו הנחתת אדם על מאדים. וחוץ מזה, מדי כמה דקות שתי טיפות שקופות זולגות להן במורד הלחי, הגברים בוכים בלילה. וגם ביום.
אחרי 24 שעות הכאב רק התגבר, אז נסענו למיון בבית החולים פוריה. בדרך אני מתנהג כמו כל גבר טיפוסי כשהוא חולה: מתמלא ברחמים עצמיים מוגזמים, והופך לרכיכה תלותית ומתלוננת. הרכב מתחיל לטפס במעלה ההר ואני מציץ בעצמי במראה הקטנה שבה נשים מתאפרות ונזכר שאני בנעליו. מעניין מה דיין הרגיש שחי ככה חיים שלמים? אני ממשש את התחבושת ושוקע בהרהורים נוגים. משה דיין אמר פעם: "מה אכפת לי מה יאמרו עליי אחרי שאמות? הרי אני מת כדי ששוב לא יהיה לי אכפת מה אומרים עליי!", אבל הרופאה הנחמדה שמביטה עכשיו במיקרוסקופ אל תוך האישון שלי, מודיעה לי בחגיגיות שאני אחיה, אבל מוסיפה שהשריטה עמוקה. "זה ייקח עוד זמן", אמרה.
היא הקרינה לי כל מיני מספרים וספרות על הקיר, הייתי משוכנע שזיהיתי לא רע. בת הזוג שלי תספר לי בדיעבד שזה היה די מביך ומאוד לא מדויק. בינתיים הרופאה התקינה לי רטייה חדשה ושלחה אותי עם מרשמים לסופרפארם בטבריה. אחת התרופות אזלה שם מהמלאי, הרוקח אמר שאין מה לעשות, אפשר לנסות אולי בבית המרקחת הקרוב בסכנין, וגם שם כנראה שלא יהיה. קרוב אגב, זה עניין יחסי.
חזרתי למיטה שלי בצימר לעוד קצת שינה, בה אני מתעורר באישון ליל בגלל אישון אחר. אפילו טלוויזיה לא יכולתי לראות כי היא סינוורה אותי. גם לקרוא קשה במצב הזה (אפילו קלאסיקות כמו "על העיוורון"), וברדיו שירים שמחים של ראש השנה, זה מה יש.
עין תחת עין
בבוקר היום האחרון ל"חופשה" המצב השתפר מעט. אז הבחנתי לראשונה שבקצה החדר יש ג'קוזי ענק פתוח אל הנוף. כמה אהבות בטח מומשו בו, בראש השנה הזה הוא נותר יתום. אני מסיר בעדינות את הרטייה ומביט במראה, העין נפוחה, אדומה, אבל פחות כואבת. בת הזוג שלי חוזרת בינתיים מהבריכה שבחוץ (מסתבר שיש בריכה בחוץ!) ומודיעה לי שהחג הזה גמר אותה ושנמאס לה לרוץ אחרי הילדים. אני יודע שעוד נתקזז על זה, איך אומרים, עין תחת עין.
בצהרי היום התיישבנו אני, היא, הבנות והרטייה ברכב ועשינו את דרכנו חזרה למרכז. ברדיו התנגן "יש לי יום יום חג, יש לי חג יום יום". לא התכוונו אליי. למחרת הסרתי את הרטייה ונפרדתי ממנה. 72 שעות בילינו יחד, ולמרות זאת לא התעוררה אצלי תשוקה מיוחדת לעתיקות או למלחמות. ד"ר בן חיים קרב שוב את המיקרוסקופ שלו, הציץ פנימה וקבע שככל הנראה הרע כבר מאחורי, "זה נראה הרבה יותר טוב, וחזרת גם לראות 6:6".
כמה ימים חלפו, שוב חזרנו מאוחר מחברים, ושוב הבנות נרדמו מאחורה. לקחתי נשימה עמוקה והרמתי את עלמה, מוכן לכל תנועה פתאומית שלה לכיוון העין. היא נתלתה על הצוואר שלי וחיבקה אותי חזק כל הדרך למיטה. שם, היא פקחה עיניים לשנייה, חייכה ואמרה: "לילה טוב אבוש" ואז נרדמה מייד.
התארגנתי לשינה. מהחדר הסמוך שוב עלה קולו של דיין בעוד תכנית לרגל 40 שנה למלחמה ההיא. שוב דיברו על הקונספציה ועל איך שהוא לא ראה את האסון המתקרב, לרגע אחד הבנתי אותו.