הזוג שברח מהמסעדה בזמן האזעקה, הקאובויים שצדים יירוטים, הבילוי המשפחתי בכיפת ברזל, התדריך לפני מסיבת הסיום בגן, שמחת החיים של משפחות הפצועים, התצפיתניות שמשקיפות על העיר, זמן איכות עם הבנות בממ"ד, המלחמה כמקדמה על בית יקר, ודרכו האחרונה של סמ"ר שון כרמלי ז"ל. כך מבצע "צוק איתן" נראה מהעיניים שלי
אחרי שייגמר המבצע הזה, יישארו התמונות. אלו שצילמתי בדרך, בין עמדות השידור והכתבות, בין עוטף עזה לתל אביב. רגעים קטנים מיולי 2014, מהקיץ שלא התחיל.
1. הסעודה האחרונה
המנות עוד חמות | צילום:
שי גל 2
"בוא", אומר לי מנהל המשמרת של המסעדה בנמל תל אביב. "תראה. השאירו את הארוחה והלכו. הייתה אזעקה, נלחצו, רצו למרחב המוגן ולא חזרו". אני מביט בשולחן, הפסטה עדיין מעלה אדים, מהכוסות אפילו לא לגמו לגימה אחת. המלצרית מספרת שהספיקה להגיש להם את המנות ואז צפרו הצופרים. "אתם רעבים?", שואל אותי המנהל, "קחו. זה טעים. השקענו בזוג שישב כאן, לא הרבה אנשים יוצאים בערבים כאלה. תאכלו, החלטנו לסגור, זאת הייתה הסעודה האחרונה".
2. ערבות כיפת ברזל
אז סתם באנו? | צילום:
שי גל 2
עמדתי בעמדת השידור המשקיפה על סוללת כיפת ברזל ואז הם הגיעו בדהירה מהשדה הפתוח. הבטתי בהם והרגשתי כמו במערבון גרוע. הם התקרבו ועצרו עם הסוסים בכדי לראות את הפלא שעוצר את הטילים של מחבלי החמאס. "נו מה?", שואל אותי אחד מהם, "היו יציאות כבר?". אני אומר לו שבינתיים שקט. "וואלה, אתמול ראיתי שתיים, היום יום חלש", הוא מסנן באכזבה. "אז לא יורים?", שואל בחור אחר שעומד ליד הקאובויים של ערבות כיפת ברזל, "סתם באנו?". מהצד מגיע גבר נוסף, גם הוא בלי חולצה, אני שואל את עצמי למה כל האנשים האלה בלי חולצות? אין לי תשובה. "אולי אתה יכול להעלות אותי לשידור?", הוא שואל. "על מה נדבר?", אני שואל אותו. "לא יודע", הוא אומר, "אתה תשאל משהו, אני אענה". הרוכבים נותנים מבט אחרון בסוללה וממשיכים בדרכם. וההוא בלי החולצה שרצה להתראיין שולף שקית גרעינים, מתיישב על כיסא שהביא איתו ומסתכל, ממתין לשיגור. כמו במשחק כדורגל שלא קורה בו כלום.
3. הלך החופש
הילדים משתגעים בבית, גם אנחנו | צילום:
שי גל 2
כעבור שעה בערך מגיע עוד מישהו לעמדת השידור שלנו הסמוכה לסוללת כיפת ברזל. הוא שולף קרש, מוציא סכין ופורס מלון. "קח", הוא אומר לי, "תאכל משהו עד שיהיה לנו יירוט". אחריו מגיעה משפחה, אבא, אמא ושלושה ילדים. "אתם יודעים מתי יהיה יירוט?", שואל אותי הבעל ברצינות, ומתאכזב שאני עונה שאין לי מושג. "הבאתי את הילדים שיראו שזה באמת עובד, כי הם קצת מפחדים מהאזעקות", אומרת האמא, "בגלל הטילים האלה הלך להם כל החופש. וחוץ מזה, אכלנו אותה כפול הפעם כי סבא וסבתא שלהם גרים בדרום אז אי אפשר לשלוח אותם אליהם. הם משתגעים בבית. גם אני משתגעת".
4. תדריך בגן
"אם בערב יפגע לנו טיל בבית והוא ייהרס, אז נוכל לבוא, אחרת ההורים לא מסכימים" | צילום:
שי גל 2
בבוקר של יום שישי שעבר הלכנו למסיבת סיום הגן של אריאל, הבת הקטנה שלנו. היה תדריך קצר מה קורה אם יש אזעקה ולאן לקחת את הילדים ואז התחילו. הילדים רקדו במעגל, והיא שעדיין לא מבינה מה קורה מסביב, ביקשה ללכת בערב לחברה שלה יובל, אמרנו שאי אפשר היום. היא לא הייתה מרוצה מהתשובה ואמרה: "אם בערב יפגע לנו טיל בבית והוא ייהרס, אז נוכל לבוא, אחרת ההורים לא מסכימים".
המסיבה המשיכה ואני הצצתי בנייד שלי, בדקתי מה חדש בדרום. צה"ל פרסם הקלטה של מפקד אוגדה שנכנסה לעזה, "סומך עליכם, בטוח ביכולתכם, צאו להתקפה, בהצלחה. סוף". את הקול אני מזהה מיד, זה נדב פדן, בן הקיבוץ שלי, היה בכיתה של אחותי הגדולה. תמיד אמרו שיהיה מפקד בכיר הוא תמיד אמר שלא יהיה. אז אמר.
5. לא באמת בסדר
מעכשיו יהיו לאותו פצוע חיים אחרים | צילום:
שי גל 2
בית חולים סורוקה. יומיים אחרי הכניסה הקרקעית. באוויר עומדת חרושת השמועות הנוראית על 13 החיילים של גולני שנהרגו בלילה בסג'עייה, עוד מעט השמועות יהפכו לדברי הספד. ברחבת הכניסה למיון עוצר עוד אמבולנס צבאי, הדלת נפתחת וחייל פצוע קל יורד מהרכב נאחז בחבריו. הוא על הרגליים, אני אומר לעצמי ומחייך. מסדרונות בית החולים מתמלאים בבני משפחה וחברים, מישהי מחבקת חייל עם נעליים מאובקות, אני מרגיש שהיא מאושרת. לידה אישה מבוגרת מכונסת בתוך עצמה. אני חוזר לעמדת השידור, ובדיוק חייל אחר יוצא משערי המיון, שעון על הוריו, אני מכיר את הקצין שמלווה אותם. "הוא בסדר?" אני שואל. "בסדר גמור", הוא אומר, ואז מוסיף "הוא נפצע קל מאד. אבל חברים שלו נהרגו ממש לידו. הוא לא באמת בסדר". והדלת של הרכב נסגרת והוא נוסע מכאן לחייו החדשים, שיהיו מעכשיו אחרים.
6. נקודת מבט שונה
דברים שרואים מכאן | צילום:
שי גל 2
לילה יורד על בירת הנגב. אני מסיים יום ארוך של שידור ויוצא לבקר ידידה שעושה מילואים. כן, יש כאלו. על אחד הגגות הגבוהים בעיר יושבות מאז תחילת המבצע תצפיתניות שעוקבות מלמעלה אחרי הטילים שנורים אל העיר ללא הפסקה. "אנחנו כאן כדי לראות אם הייתה נפילה ולהכווין את כוחות החילוץ וההצלה אם צריך". רוח מדברית צוננת מנשבת על העמדה הקטנה, אני שותה קפה שחור חזק של מילואימניקים ומביט בעיר השלווה שנפרסת למטה. "זוכרת את המחבל הג'ינג'י שזחל לגדר הגבול של הרצועה?", שואלת אחת מהן. "בטח שאני זוכרת. חיסלו אותו לפני שחצה את הגבול. מזל שזיהינו". הן הכירו שם, בסדיר, כשתצפתו על גבול הרצועה, והם נושאות איתן את הכל, גם את הרגע שראו איך ירו בו.
7. זמן איכות בממ"ד
"אבא שלך עובד בפצצות" | צילום:
שי גל 2
אחרי שלא ראיתי את הבנות כמה ימים, חזרתי לערב בבית. אין כמו לחזור הביתה לקצת זמן איכות עם הקטנות בממ"ד. בבוקר לקחתי את עלמה לקייטנה. חברה שלה ראתה אותי ואמרה :"ראיתי את אבא שלך בטלוויזיה. הוא עובד בפצצות".
8. גברים
רגע של חיוך על אוטומט | צילום:
שי גל 2
רגע של חיוך קטן בעמדת השידור. אוטומט כזה שעושים למצלמה. אבל מעזה ממשיכות להגיע הבשורות הקשות, עוד היתקלות, עוד חיילים פצועים קשה. "אי אפשר לעצור עכשיו", אומר לי חבר, "יש לנו יותר מדי הרוגים, שילמנו מחיר כבד. אסור לעצור". הוא עוצר לרגע את שטף הדיבור ואז ממשיך, "המצב עכשיו הוא כמו אם קנית בית ושילמת מקדמה מאוד גבוהה. אי אפשר לצאת מהעסקה בשלב הזה, כבר שילמת מחיר גבוה מדי, חייבים להשלים את העסקה אחרת תפסיד את כל המקדמה". אחרי כמה דקות אני מתקשר לבת הזוג שלי ומספר לה על המצב ועל הדימוי של המלחמה כמקדמה. "זאת חשיבה מאוד גברית", היא אומרת לי. "אולי תסתכל על זה כמו על אדם שיש לו רכב ישן ובדיוק אחרי שסיים לתקן את המנוע ב-5,000 שקל אומרים לו שהלך גם המזגן. צריך עוד 3,000 שקל. והוא חושב שכיוון שכבר השקיע סכום גדול כדאי להשקיע עוד קצת. אבל בעצם הרכב יישאר בסוף רק רכב ישן. זה ההבדל בין חשיבה גברית לחשיבה נשית". יש שקט על הקו ואז היא מוסיפה, "אולי בגלל זה אתם הגברים כל הזמן נלחמים אחד בשני".
9. דרכו האחרונה
עדיף לו לאדם שיבואו אליו בחייו, ולא אחרי מותו | צילום:
עידו מינקובסקי
לילה. אני בבית, עובר על הפיד של הפייסבוק. ימים קשים, מילים קשות, כעס, עצב, הכל מתערבב. ואז חבר מעלה תמונה מההלוויה של סמ"ר שון כרמלי ז"ל. המוני אנשים שלא הכירו אותו הגיעו לכבד אותו בדרכו האחרונה. אני מביט בהמון האדם ומרגיש איך הלב שלי מתרחב.
ובכל זאת, עדיף לו לאדם שיבואו אליו בחייו, ולא אחרי מותו.
