שפשפתי את כפות ידיי בסיפוק והמתנתי שהבחור עם החולצה המקומטת יפנה את מקומו. הדקה הבאה עברה כמו נצח, האיש במאזדה לא מיהר לשום מקום, ומאחוריי נאספו כבר חמש מכוניות. ניסיתי ליצור קשר עין עם הנהג המתעכב, אבל הוא התעלם באלגנטיות. רק אחרי דקה נוספת הניע את הרכב. "יש לו זמן", סיננתי לעצמי בעצבנות. כשסובב את ההגה בדרך החוצה נעץ בי את המבט הזה שמשמעותו "אחי, איך סידרתי אותך? פיניתי לך חניה של החיים בכחול לבן", ואז עצר, הקליד משהו בסלולארי שלו, חגר את החגורה, לקח שלוק ארוך מבקבוק מים ורק אחרי כל הטקס הזה, סוף סוף, פינה את החניה. נכנסתי במקומו, אבל זה נעשה באי נחת שלווה במבטי זעם של הנהגים בכלי הרכב שהיו תקועים מאחור.
ואז, נזכרתי במחקר שהתפרסם לפני כמה שנים בארה"ב תחת הכותרת: "התנהגות טריטוריאלית בחניה ציבורית". המחקר ההוא בדק ומצא כי נהגים שיוצאים עם רכבם מחניה ציבורית מתנהגים באופן שמנוגד למטרה שלהם: לצאת מהחניה. בניסוי הראשון, שכלל תצפית ב-200 אירועים של פינוי חניה ציבורית, התגלה כי נהגים פינו את החניה לאט יותר כאשר היה רכב אחר שהמתין שהחניה תתפנה, כלומר המתין לתפוס את מקומם. בניסוי שני, שבדק 240 מקרים נוספים, התגלה כי זמן הפינוי הארוך ביותר היה במקרה בו הנהג ברכב שהמתין צפר בחוסר סבלנות.
אחרי שתקראו את התוצאות שוב, תבינו שבניגוד למה שאנחנו נוטים לחשוב על עצמנו, אנחנו יוצאים מהר יותר מחניה אם אין אף אחד שממתין לה. אם מישהו ממתין אנחנו מתעכבים יותר. ההסבר להתנהגות המוזרה הזאת נעוץ בדמיון האנושי לעולם בעלי החיים, מה לעשות, ממש כמו כלב שמטיל מימיו על עצים בשביל לסמן שזה שלו, גם אנחנו יצורים טריטוריאליים. אנחנו לא מוותרים כל כך מהר על משהו ש"שייך לנו", בטח אם מישהו אחר חושק בו.
מדיניות הכיבוש
ההתנהגות הזאת ככל הנראה מולדת, היא מתחילה בגיל צעיר. אין הורה שלא ניהל מאבק עיקש עם ילד צועק ובוכה שהתבקש להתחלק בצעצועים שלו עם ילד אחר, הנטייה היא לשמור לעצמנו. אם אין למישהו אחר עניין בצעצוע, הוויתור עליו יהיה קל הרבה יותר. אני זוכר שפעם בבריכה ראיתי ילדה ששחתה עם 4 מצופים, העיקר שאף אחד לא ייקח לה. הבת שלי למשל, נהגה בעבר לרוץ בסערה אל עבר הנדנדות בכל פעם שרק דרכה כף רגלנו בגינת משחקים. הנדנדות, יודע כל הורה, הן מצרך נדיר יחסית, יש ילדים שלא מוכנים להתפנות מנדנדה שכבשו תמורת שום במבה שבעולם. אני די משוכנע שאם מישהו יערוך מחקר, הוא יגלה שהזמן שילד מבלה על נדנדה הולך ומתארך אם ילד אחר ממתין לה ולהיפך.
בעצם, ממש כמו בעולם הנדל"ן, ככל שרב הביקוש על ההיצע אנחנו נכנסים לחרדה ומתנהגים בהתאם. קחו לדוגמה את אותם אנשים שבשביל לתפוס פיסת דשא איכותית למנגל של יום העצמאות מגיעים לפארק טרם הנץ חמה. האנשים האלו נוטים גם לדגלל (לגדר בעזרת דגלים) אזור עצום שאמור להכיל אותם ואת חמותם שתגיע באזור אחת בצהריים עם בעלה, הכנפיים והפרגית. כל ניסיון לחלץ מהם חלק מהטריטוריה ייתקל בדרך כלל בהתנגדות חריפה, גם אם אין להם צורך בשטח אותו תפסו.
אם תבדקו מתחת לכל סוכת צל ציבורית בחוף ים, תגלו שעל חלקים רבים ממנה מונחות מחצלות ענק ששייכות לאדם מסתורי שלא נראה באופק. האדם הזה תפס את הצל והוא שלו עד הודעה חדשה. תופעה דומה מתרחשת גם במקווי מים אחרים, פעם ראיתי איך עשרות נופשים פשטו על בריכה במלון באילת שעה לפני פתיחתה, והניחו מגבות כדי לתפוס את הכיסאות הקרובים למים. חלקם אגב הלכו לקניות בקניון וחזרו אחרי הצהריים. העיקר שזה שלהם, לא מוותרים, לא פראיירים, אף שעל ואף כיסא שיזוף!
כשיצאתי שלשום מהחניה ההיא בכחול לבן במרכז תל אביב, כבר המתינה נהגת אחרת להיכנס במקומי. החלטתי שהפעם אנהג אחרת, עשיתי את הפעילות במהירות עצומה, בלי להתעכב שנייה מיותרת. אחרי 30 שניות בערך הייתי מחוץ לחניה והטריטוריה הציבורית הייתה כולה שלה. הסתכלתי במראה וגיליתי באכזבה מסוימת שהיא ממש לא התרגשה, לא העריכה את המחווה הקטנה שלי, לתפארת המלחמה בסטטיסטיקה המפוקפקת של זמני פינוי חניה ציבורית.