אני מגיע למערכת, בכניסה, על הארונית שוב נפרסו השכפ"צים והקסדות. מעליהם תלויה רשימה של מי לקח, ומה, ולאן נסע. והטילים שוב נופלים, ממש כמו בסבבים הקודמים. והדוברים, שוב, עם המשפט הקבוע: "כל האפשרויות על השולחן". אצלנו הן על הארונית.
יצאתי לצלם כתבה על משהו אחר לגמרי, שלא קשור למצב הביטחוני, משהו שנקבע מראש הרבה לפני. אבל בדרך טלפון מהעורך – תסתובב, סע דרומה לעוטף עזה. אנחנו עושים פרסה, הכיוון: שדרות. בקפה שבתחנת הדלק שריונרים שירדו מהגדה בדרכם לרצועה, הם נראים עייפים. ברדיו לנה דל ריי שרה בקולה הקודר את summertime sadness ובקיר שעל תא השירותים מישהו כתב בטוש שחור עד מתי אוגוסט 2012? כלום, כבר אמרתי, לא משתנה אצלנו, הכל חוזר על עצמו, הטילים, הכתובות, הקרבות. ואגב, אוגוסט 2012 זה עד אוגוסט 2015, סתם, שיידעו.
תמיד יבוא זבוב אחר
אנחנו ממשיכים בנסיעה, נופי הדרום שלווים, שדות שפוכים הרחק, חמניות מרכינות ראשן מהחום. בכניסה לאחד היישובים מקבל אותנו איש בשנות ה-60 של חייו ומסנן בציניות: "איחרתם. פספסתם את האזעקה בחמש דקות". הוא נותן חצי חיוך ואז מוסיף "אבל תהיו רגועים, יהיו עוד כאלה". אני אומר לו שבחבל ארץ הזה אי אפשר לדעת מה יקרה עוד 15 שניות, שזה גם הזמן שיש כאן לתפוס מחסה, והוא עונה "הרבה יותר מדאיג אותי מה יקרה כאן עוד 15 שנים".
אנחנו מדברים ואז נשמע פיצוץ. "זה שלנו" הוא מנסה להרגיע, אבל הגוף נדרך, הכל חוזר ללילה של מלחמת לבנון השנייה. שלחו אותי מהחדשות לישון במלון בנהריה, בלילה שאחרי החטיפה בגבול הצפון. נכנסתי לחדר והתארגנתי לשינה. ב-22:30 בערך דפיקה בדלת. "אתה מוזמן להצטרף אלינו ללינה על מזרונים במקלט למטה. יש סכנה שיירו לכאן רקטות", אמר לי קב"ט המלון. "מתי ירו לכאן בפעם האחרונה?", שאלתי. "לפני כמה שנים", הוא ענה. אז ויתרתי והלכתי על המיטה הנוחה.
בשש וחצי בבוקר התעוררתי מקול הפיצוץ של הרקטה שנחתה במרחק של 200 מטר מהמלון. רצתי בבהלה למקלט. משם שלחו אותי לבית החולים בנהריה, שם בכניסה שמעתי בפעם הראשונה את השריקה, זאת ששומעים כשרקטה קרובה אליך, קרובה מדי. היא התפוצצה כמה עשרות מטרים מאיתנו. ומאז אותו היום אני כבר לא גיבור. הסכנה הפכה למוחשית.
בחזרה לעוטף עזה. עוד פיצוץ, "זה רחוק", הוא אומר לי, ונראה אדיש לחלוטין. בתוך היישוב, שגרה מתוחה. אין הרבה אנשים בשבילים, וחם. חום מעיק של אמצע יולי. מבית אחד עולה צחוק מתגלגל, אנחנו מתקרבים ומקבלים כוס מים קרים ועוגה. "איך אתם?", אני שואל. "בסדר גמור", עונה לי המארח וממלא את הכוס שלי, כשיש אזעקה אנחנו רצים לשם, לפינה מתחת למדרגות, זה כמעט ממ"ד. "לאן זה הולך?", אני שואל אותו. "לאן שהלכו כל הסיבובים הקודמים", הוא עונה בלי לפרט. אני מביט בגג האסבסט שלו, אבל הוא לא נראה מודאג, לא מזה. "הזבובים משגעים אותנו", הוא מוסיף ומנסה להרוג אחד טורדני במיוחד שהתיישב לו על היד, וגם אני וגם הוא יודעים שגם אם יהרוג אותו, יגיע זבוב אחר.
אנחנו ממשיכים. האוזן מסרבת להתרגל לפס הקול הזה שמורכב מפיצוצים עמומים, דברים שנשמעים כמו התחלה של אזעקה, מסוקים שחגים מעל וזמזומי המזל"טים. אבל כאן זאת שגרה שנמשכת כבר שנים. "הגעתם לדרוש בשלומנו?", אומר לי גבר בחולצה שחורה בחמ"ל של אחד היישובים, מרחק קילומטרים בודדים מגבול הרצועה. בקול שלו יש ייאוש עמוק אחרי 13 שנים כאן תחת הרקטות. "זה טוב שצה"ל פועל עכשיו", הוא מוסיף, "אבל זה רק כדור הרגעה. כי אין באמת מה לעשות, יש שם כמעט 2 מיליון איש, עניים, בלי חינוך, בלי תקווה עם שלטון קיצוני. אף אחד בעולם לא רוצה אותם, גם לא אנחנו. אין מי שיציל אותם מעצמם". הוא עוצר לרגע ובוהה בשידורי הטלוויזיה ואז מוסיף "זאת המלחמה האחרונה של ביבי, אולי ההזדמנות האחרונה שיזכרו אותו, הרי הסכם שלום אין על שמו, אולי תהיה על שמו מלחמה".
כמה דקות אחר כך יש ירי לכיוון תל אביב. וכולם מסביב שוקעים בטלפונים לילדים שנמצאים בחזית השנייה. "הכל בסדר? נפל? יש יירוט? נכנסתם לממ"ד?", התפקידים מתהפכים. גם אני מתקשר הביתה בדאגה, ומקבל דיווח שהכל בסדר. המחשבה מוזרה, הבנות שלי היו עכשיו בממ"ד בבית ואני כאן, רחוק מהן 50 דקות, אבל בחבל ארץ אחר, מקום שבו כל ילד כבר מכיר את התרגולת. מהן חושבות עכשיו? מהן מבינות? האם יש להן מושג מה קורה מסביב? ואני לא שם. בת הזוג שלי נשמעת בסדר, לא נלחצת מהעניין, ואולי היא רק לא אומרת לי. לא רוצה להוסיף לי דאגות.
"זהו. דפקו להם את בתי הקפה", אומר מישהו, ודקה אחר כך מתקשר בדאגה לאח שגר במרכז.
הזיקוקים של עזה
הערב יורד. על עוטף עזה. שקט מעיק. עדיין לא התרגלתי, ספק אם אי פעם אתרגל. אני מביט בפסטורליה המשקרת: ממטרה שמשקה את הגינות ורואה מולי גבר בשנות ה-80 לחייו שיוצא לחצר וגורף את העלים שנשרו מהעץ. "הם לא עוזבים, האנשים בני הדור ההוא", אומר לי מישהו, "גם כשהצענו להם לצאת קצת צפונה, להתרענן ולחזור, הם סרבו. הם כמו העצים, נטועים עמוק בקרקע". אני מביט על צופרי האזעקה, הזקן מביט בעץ שעליו נשרו וחצי ירח של ליל קרב מאיר מלמעלה.
מישהי מביאה לי צלחת של פג'ואדה, אורז עם שעועית שחורה ובשר. היא מתנצלת ש"לא יצא משהו בגלל המצב". היא טעתה. יצא מצוין. ופתאום השמיים נצבעים באורות מרצדים והפיצוצים נשמעים בזה אחר זה. לידי נאספים כמה בני נוער ומצלמים בסלולאריים. "זה הזיקוקים של עזה", אומר אחד מהם וזה לא נפסק. 40 רקטות נורו במטח שלא נגמר לכיוון ירושלים, ערי הדרום והמרכז, תוך שלוש דקות. כאן לא הופעלו הסירנות, הכל עף מעלינו.
"דבר כזה לא ראיתי", אומרת האישה לידי שמחבקת את הבת שלה. והגבר שלידה מוסיף בקול נמוך "אבל דווקא עכשיו חייבים גם לזכור מה עובר עליהם בעזה, ושם זה הרבה יותר גרוע". אתה חושב גם עליהם? "בטח. אסור לנו לחשוב רק על עצמנו. בסוף הרי נצטרך לדבר איתם". איך אתם מחזיקים פה? אני שואל אותו והוא אומר "לא יודע. פשוט מחזיקים". ועוד מישהו מוסיף "הכי אני שונא שחברים מהמרכז מתקשרים ואומרים לי 'תהיו חזקים'. נמאס לי להיות חזקים, אבל זה מה שיהיה גם אחרי הסיבוב הזה. זה לא ייפתר רק בכח".
התבוננתי באנשים מסביבי שהתפזרו לאט לאט בחזרה לבתים. הרגשתי שכבר צילמתי את זה קודם, ביום אחר, במבצע אחר. "אתה יודע", שמעתי שוב את הקול הנמוך של הגבר, "אני קצת שמח שירו על תל אביב. שגם שם ירגישו מה זה. אולי יבינו משהו", אמר והתחיל להתרחק אל תוך החוש. ואחרי כמה פסיעות עצר, הסתובב וקרא לי שוב, "תקשיב. אני לא באמת מאמין במה שאמרתי לך על התל אביבים. אני ממש לא שמח שירו לכיוונם. זה שאנחנו נדפקנו לא אומר שגם הם צריכים. אנחנו מספיק פסיכים גם בשבילם".