המחט חורקת על הוויניל והצליל ממלא את החדר, "שוב לא שקט, שוב מתוח ובועט, מין גיל כזה, כל אחד עובר את זה, צא מזה, מה איתך, אמא מבשלת בשבילך". ואני כולה בן 12, אז ממה כבר יש לי לצאת? ואמא שלי, שכל חייה אכלה בחדר האוכל, היא עדיין לא למדה לבשל.
אריק ואני בסן פרסיסקו על המים
שישי בצהריים, אוטובוס אגד קו 921. אני נוסע לבד ויורד בכניסה למשק. מישהו עוצר לי טרמפ בתחנה ואני טס אתו בין מטעי הבננות לחדר של החבר הכי טוב שלי, ניר. יש לו גיטרה והוא לא ממש יודע לנגן ואני, שלא ממש יודע לשיר, לוחש את "למה לי ללקח ללב" ומחכה שיגיע כבר הפזמון ואוכל להגביר ב-"תן לצעוק, תן ללמוד, תן לצחוק ותן לשמוע. תן לחיות ותן לטעות, תן לעצמך לסלוח. פשוט לאהוב". ואת המופע הזה אנחנו מקליטים בטייפ דאבל קאסט ושומעים וצוחקים. לא מזמן מצאתי את הקלטת ההיא בתוך ארגז ישן של זיכרונות, אבל אין לי טייפ בבית ואין לי כבר איך לשמוע. מה שהיה היה.
1992. אני במדי חאקי של תנועת הצופים במשלחת לארה"ב. בדרך שרנו כולנו את "אני ואתה נשנה את העולם". בגיל 16 אתה באמת מאמין בזה. ואחר כך אני לבד ברכבת מסן חוזה לסן פרנסיסקו, בחלון מתחלפים הנופים של ארץ זרה ואריק באזנים שלי, וגם הוא יושב בסן פרנסיסקו על המים ושוטף כמוני את העיניים. בקול הזה שלו, שיש לו הד פנימי מדויק כל כך, הוא שר "חבל שאת לא פה איתי בשביל לראות, היית אומרת שמפה את לא חוזרת". ואני חושב שאין לי אחת שחבל שהיא לא פה ושהייתי נורא רוצה שתהיה לי כזאת. ובלילה כתבתי למגירה שיר מוגזם שכותבים ילדים בני 16 שמרגישים בודדים בעולם הזה, ואריק שר ברקע את "סע לאט".
ושנתיים אחר כך בחורף מקפיא בצפון רמת הגולן הבנתי סוף סוף את השורה "ואיזה מסכנים החיילים ששוכבים עכשיו בבוץ". על הרכס ממול נצנצו האורות של יישובי הצפון, והמ"פ שלי כינס את כולנו ואמר שאנחנו בבוץ הזה כדי שהם יישנו בשקט. וקצת התחממתי מהמשפט הזה שלו.
בסופי השבוע אז הייתי הולך מידי פעם לבלומפילד, שער שבע, כמו שכתוב בספר האוהדים של הפועל. והאיש לידי קילל את השופט, את המאמן, את השחקנים ואת העולם. וראיתי איך הילד הקטן שלו בהה בו במבוכה והאיש הביט בו ואמר: "זה כדורגל. בכדורגל מותר לדבר ככה". ואז שער להפועל, והם מתחבקים, גם איתי. ובראש אני שומע את איינשטיין שר "הנה הם, הם באים השדים האדומים", וכל השדים האחרים בחיים שלי פינו ל-90 דקות את הבמה.
מטלטל אותי בכל פעם מחדש
כמה שנים אח"כ השתחררתי, ויומיים אחרי השחרור הייתי כבר על מטוס עם החברה לדרום אמריקה. טיילנו יחד שמונה חודשים ונפרדנו בניו יורק, אני נשארתי והיא חזרה, רצתה להיות בבית עם התה והלימון והספרים כמובן. ואני נשארתי לבד בעיר הגדולה הזאת, נושא אותה על גבי, כלומר עובד במובינג. ואחרי כמה חודשים התגעגעתי, לבית ובעיקר לחברה. כתבתי לה מכתב עם ציטוט מתוך השיר שלו: "בא לו הלילה, ושקט עכשיו. בא געגוע, לראות לחבק אותך. מה שעובר בי זה יותר ממילים, יש כאן הכל אבל אין אותך". ואז מטוס חזרה לארץ, והתרגשות גדולה וחיבוק ארוך בשדה. ואחרי שנה בערך נפרדנו אני והיא.
באמצע שנות ה-20 החלטתי להיות עיתונאי. באלגנטיות התעלמתי מהשיר ההוא שלו, וישנתי טוב בלילה. ובדרך זמרים אחרים נכנסו לחיי, וזמרות ולהקות, אבל אריק נשאר שם, תמיד, מלווה אותי ברגעים קטנים וגדולים. יושב איתי על הגדר, והוא לא נמאס גם בביצועים מביכים של ילדי בר מצווה לשיר "עוף גוזל" והוא מטלטל אותי כל פעם קצת בעטור מצחך. והשנים עוברות ואני לוקח לי אישה ולא ממש בונה לה בית, אבל לפחות שוכר.
וכמה בתים אחרי, וכמה שנים אחרי, נולדות לנו שתי בנות. ואני שואל אותן מה עושות האיילות בלילות, וממציא סיפור שלם. ואז אני שר להן ש"הן עוצמות את עיניהן הגדולות. הן שולבות את רגליהן הקלות, ישנות האיילות בלילות". אני שר כמו ששרתי אז בקיבוץ, ולא אכפת לי שאני מזייף, ולהן בטח שלא אכפת. ובסוף אני מכבה את האור והאיילות שלי לא ישנות, אבל אני יודע שעוד מעט הן יירדמו.
ועכשיו על הבמה בכיכר תמונה שלו ופרחים באדום. שלום חנוך שר בקול סדוק ובמשקפי שמש כהות, שעיניו פקוחות מבלי לראות את השמיים. ומוני מושונוב מספר בפנים קפואות, שאריק היה אדם בודד עם המון חברים. והחברים האלו חולקים לו כבוד אחרון, "פנים טובות בתוך החשיכה. פנים טובות בחשיכה".
את התקליטים שקיבלתי כילד מכרתי מזמן. 200 תקליטים תמורת מאה שקלים בערך, עסקה די גרועה. בקיבוץ נשארה לי רק סבתא, אמא שלי עדיין לא למדה לבשל ולמשחקים של הפועל אני כבר מזמן לא הולך, אבל אריק נשאר. אני מסתכל עכשיו על רשימת השירים הארוכה שהותיר אחריו. יש בה עוד המון מילים ומנגינות לזיכרונות הבאים של חיי.