זהו, הוא שלי. הבן שלי. אחרי שלושה חודשים שהוא היה בעיקר תינוק שצריך לטפל בו, הבנתי לא מזמן שהוא הילד שלי. בהתחלה, כשעוד רק נולד, מהמם ומטריף ככל שיהיה, הוא היה פונקציה בבית. תינוק קטן ומתוק שצריך להניק (לא באחריותי), לקלח (גם של אמא), לחתל (הכי שלי), להרים לגרפעס (אין כמו כתף של אבא), להרדים (בעיקר לנסות), להרים מהעגלה כשהוא בוכה (אחרת יהיו לו צלקות נפשיות) ולבדוק מדי פעם שהוא נושם. הוא היה מהמם, אבל להגיד שהייתה שם התאהבות גדולה? זה עוד לא היכה בי. ידעתי שזה יבוא, אבל זה עוד לא היה השלב. בטח לא כשאני עדיין חושש שחלק מתשומת הלב שלי תילקח מעלמה.
ואז בשבועיים-שלושה האחרונים זה קרה. היו לנו כמה ימים טובים של חופשה ביחד והרבה זמן איכות משותף. אני כבר לא חושש להאכיל אותו, לקלח אותו ויודע כבר איך לתפעל אותו בלי ליווי והוראות מדוייקות של הברירה הטבעית שלו, אמא. הוא גם מסכים להירדם סוף סוף עם הפנים אליי ואני זוכה לראות אותו צולל בשלווה מתוקה לעולם שרק תינוקות יכולים להגיע אליו בשנתם. ושם יש קסם.
הוא כבר מחייך אליי כשהוא רואה אותי, צוחק כשהוא שומע את הקול שלי ומשתולל עם הרגליים כשאני אומר לו "אבא". אני רואה את עצמי בעיניים שלו ומבין כמה הוא דומה לי. ואני מבין שהוא שלי.
לפני כמה ימים הגעתי למשרד הפנים והכנסתי סוף סוף את שמו לתעודת הזהות. הבטתי בספח, ולצד השם של עלמה ראיתי שם נוסף, נועם. זהו, אני משפחה. עכשיו גם של בן. ומה זה אומר בן? עולם אחר לגמרי מזה שהכרתי.
הפועל או מכבי?
קצת קשה לי להודות בזה באופן גלוי כי אני מרגיש מאוד פרימיטיבי, אבל האמת, שמרגע שהוא נולד היו לי ציפיות אחרות בשבילו. ציפיות מגבר אל גבר. מה זה אומר בדיוק? קשה לפרט לגורמים, אבל בגדול שיהיה גבר גבר. שיידע להיות קשוח בחזרה אם מישהו מציק לו (במילים אחרות להחזיר כשמרביצים לו), שיכבוש לבבות של מלא בנות, שתהיה לו קריירה משגשגת שהוא יעשה בה הרבה כסף, שיהיה אבא מעולה לילדים שלו ובעל טוב לאשתו. הכי ציפיות של אבא אולד סקול. ויקום האבא שלא הרגיש את זה.
פתאום גם הבנתי שאני צריך למצוא לו ולי קבוצת כדורגל לאהוד. החלטה לא פשוטה. אף פעם לא הייתה לי קבוצה אחת, ככה זה כשבילדות הגיבורים שלך מגיעים מהפועל כפר סבא ומאז הקבוצה רק מדרדרת. אין סיכוי שאתן לו לחוות שוב את מפח הנפש הזה, אז הקבוצות הקטנות יורדות אוטומטית מהרשימה. בית"ר ומכבי תל אביב לא באות בחשבון. תמיד הייתה לי סימפטיה למכבי חיפה, אבל זאת בעיה כי משחקי הבית רחוקים. אז מה שנותר זה הפועל תל אביב, רק הבעיה היחידה היא סכסוך משפחתי קל. אולי כדורסל? זה נחמד בסך הכל, אבל כדורגל זה של גברים אמיתיים.
אבל האמת נועם, שהכל שטויות. ביום שתהיה מספיק גדול לקרוא את זה, לשוב לי שתדע שכל מה שאני רוצה זה שתהיה מאושר. שתלך אחרי הלב שלך. שתדע שאני אוהב אותך תמיד, לא משנה מה תבחר. שתהיה חבר נאמן. שתכבד את אמא ואת אבא. שתדאג לאחותך הגדולה והיא תדאג לך. שתחווה את כל מה שלעולם הזה יש להציע. שתמיד תאמין בעצמך. אל תדאג, אני תמיד אהיה כאן בשבילך. שלא תפחד לטעות. שתבין שאבא שלך אולי היום נראה לך גדול ויודע הכל, אבל הוא לא מושלם וגם הוא עשה טעות או שתיים בחייו. לחלקן יהיו גם השלכות עליך. העיקר שתהיה בן אדם טוב בעולם הזה.
יודע מה, זה בעצם להיות גבר אמיתי.
