אבא עם מנשא אנחנו רואים בלי סוף בפארק הקרוב לביתינו. זה כיף, אנחנו מנפחים בעזרתו את החזה בגאווה בזכות מי שבחזיתו ואין אמא שלא נופלת ממראה כזה. אז החלק הזה בתמונה הגיוני. יש שיגידו שהוכחת הזיוף טמונה בכך שאבות לא מסוגלים להיות כאלה מולטיטסקינג. אז זהו, שכיום בבתים רבים בבקרים הגברים מג'לגלים שני ילדים כמו כלום (טוב, קצת נסחפתי). אבל מה שבאמת מוכיח שכל קשר בין התמונה הזו למציאות הוא קלוש זה אלמנט מפליל אחר – האבא טען שהוא קלע לבתו הגדולה צמה למופת. פה חשדתי. כי אבות לא יודעים לעשות צמות.
וזה לא הדבר היחידי שאבות לא יודעים לעשות. הרשימה לפניכם, אבל לפני שאתם עוברים מיד לטוקבקים וכותבים לי שאני חתיכת פרימיטיבי שצריך לחזור למערה שממנה באתי, אני מציע שתמתינו בסבלנות ותקראו את הטור עד הסוף, כי יש מוסר השכל.
אז מה עוד אנחנו לא יודעים לעשות?
קוקיות. אמרתי צמה מקודם? פחחח, צמה זה למתקדמים, בואו נתחיל עם קוקיות (על צמות אני בכלל לא מדבר). וזה לא הדבר היחידי שקשור בשיער שאנחנו מתקשים בו. גם את המינונים הנדרשים של מרכך אנחנו לא בדיוק יודעים (איך אחרי שאשתי מקלחת את עלמה השיער שלה מסתרק כמו חמאה ואצלי תמיד יש קשרים?!). יאמר להגנתנו שרוב הנשים התעסקו עם שיער ארוך רוב חייהם, ואנחנו, במקרה הטוב לשנתיים אחרי הצבא.
להאכיל תינוק ולהשאיר אותו נקי. אני מאוד נהנה להאכיל את נועם. יש שם חיבור אמיתי כשזה קורה. אבל איך זה שכשאשתי מאכילה אותו הוא נראה כאילו הוא בדיוק יצא מהסטריליזטור או לפחות מסכים להישאר עם הסינר, וכשאני עושה את זה אני חייב להחליף לו חולצה מיד אחר כך, שלא לומר לשטוף אותו במקלחת של מגבונים.
לבחור ולהתאים בגדים לילדים. צהוב ואדום בטוח לא ישתלבו, את זה אנחנו יודעים מהכדורגל, אבל ורוד לא הולך עם טורקיז?! אני דווקא חולק עלייך אשתי היקרה. למה מי אמר?! האמת, עם יד הלב, אצלנו בבית דווקא אני זה שבוחר לילדים את הבגדים, אבל כששאלתי אמהות סביבי במה הבעלים שלהן באמת מתקשים זאת היתה התשובה הראשונה.
לזכור לקחת את כל הדברים מהגן. מעיל, נעליים, כוס שתייה, יצירות מהמגירה, כובע, ספר חדש מספריית הגן ובטח שכחתי עוד משהו – זה כמעט כמו רשימה של לפני יציאה לחופשה. רצוי גם לא לקחת בטעות דברים של ילד אחר, כן? (לא מאמי, לא שמתי לב שהנעליים לא במידה שלה). וזה מפיו של אבא שלוקח את הבת שלו לגן בכל יום.
ואיך היה בגן? אם אנחנו כבר נכנסים לענייני איסוף מהגן, אז בדרך כלל אנחנו גם שוכחים לזכור לשאול את הגננת את אחד הדברים הבאים: איך היה לה בגן/מה אכלה/כמה ישנה/האם יש יומולדת בשישי. מה, המידע הזה לא מועבר אלייך ישירות בטלפתיה?
לתקתק ארוחת ערב. בהכנת ארוחת ערב אני אלוף, אבל אני תמיד תוהה איך מה שלוקח לה חמש דקות, כולל צילחות מעוצב, לוקח לי רבע שעה? אני מעדיף לחשוב שאני פשוט משקיע יותר נשמה ואהבה בארוחה שלי.
למרוח לק. עוד משהו שלפני שיש לך בנות נראה כמו הדבר הכי טריוויאלי עלי אדמות, אבל מסתבר שכל כך לא. איכשהו הוא תמיד נמרח על האצבעות ולא רק על הציפורניים. מי היה מאמין שנדרש לזה דיוק שאפשר ללמוד רק אצל וולטר ווייט. נא להירגע, מותר לעלמה לק רק בתור משחק ובדרך כלל רק ברגליים.
לשמור על הילדים בגן השעשועים בהיסטריה הראויה. לטפס כמה שיותר גבוה ונפילות קטנות רק מחשלות – זה המוטו שהנחה אותנו כילדים וזה המוטו שמנחה אותנו גם היום. זה הרי דבר ידוע שגברים מתבגרים מאוחר. ואם כבר גן שעשועים, אנחנו גם בדרך כלל שוכחים לקחת פירות (או עושים עצמנו שוכחים. תכל'ס אנחנו סתם מתעצלים). ולפעמים גם איזה סוויטשרט חם.
רגע לא אופייני של רצינות
את הרשימה הנ"ל בניתי אחרי ששאלתי את חבריי בפייסבוק מה אבות לא יודעים לעשות. האמת, שהופתעתי בעצמי מכמות התגובות, של אבות ואמהות. האבות הגיבו בלא מעט הומור עצמי, האמהות מצאו הזדמנות לפרוק עול. כל התגובות היו מהולות בצחוק עם לא מעט טיפה של אמת. אבל יש אבל.
השבוע הוזמנתי לפאב להרצאה (המאוד מאוד מומלצת) של ד"ר עלי כ"ץ, פסיכולוג קליני שחוקר כבר 30 שנה את עולם האבהות. למרות שאני אבא מעורב ואחטא ואומר שאפילו מתיימר להיות שותף שווה בגידול הילדים, הוא הצליח להפתיע אותי. מבטיח להרחיב על כך בקרוב, אבל אחד הדברים שציין כגורמים המפריעים לשוויון אמיתי במשפחה הוא היחס שלנו לגברים כאל יצורים פרימיטיביים שצריך ללמד אותם איך לעשות דברים בבית.
אנחנו עושים את זה בתקשורת (ראו הרשימה למעלה), בייצוג שלנו במקומות שונים, אבל גם בינינו לבין עצמנו. אמהות אוהבות להתבדח בינן לבין עצמן שיש להם ילד נוסף בבית, הלא הוא האבא, והן נוטות ברוב המקרים לתפוס את תפקיד המנהלות. לנו, הגברים, מאוד נוח להיכנס לצד השני. רק שבסופו של דבר אנחנו נבלעים לתוך מעגל קסמים שאף צד בבית לא יוצא מרוצה ממנו.
ההמלצה שלו לנו, הגברים, היא לתפוס ביצים. לעשות בלי לשאול כל דבר, וכמה שיותר. זה לא שאנחנו לא יכולים לעשות, אלא שחלק מהדברים אנחנו פשוט לא יודעים, וככל שנעשה יותר, נדע יותר.
אז אני אנסה ללמוד איך לעשות לעלמה צמה עד שתגיע לכיתה א'. טוב, קודם אתחיל בקוקיות. טוב נו, אלמד להדק לה כמו שצריך את הקוקו. ועד שאצליח, אני אמשיך לצחוק על זה, כי בתוך טירוף ההורות שלנו, כדאי גם שנהיה קצת פחות רציניים ונצחק. ואם לא אצליח, זה ממש לא הופך אותי לאבא פחות טוב. מה כן הופך אותי לאבא טוב? זה שאני מזכיר לה כל הזמן שהיא יכולה לעשות כל מה שהיא רוצה.
>> בטור הקודם: גבר עם עגלה ותינוק באמצע היום - מובטל או הומו?