לא האמנתי שזה קורה לי. פתאום, שלושה ימים לפני נסיעה לחו"ל שמאוד ציפיתי לה, הצטננתי. וכמו כל גבר טיפוסי אני לא סתם מצונן, אלא חולה בצננת. ואני מאוד מסכן כשזה קורה. אוף, כל כך בניתי על זמן לעצמי, עם המוזיקה שלי, בעיר זרה, ממש כמו פעם כשהייתי רווק, אולי רחמנא ליצלן גם לישון לילה רצוף, וכן, לקחת הפוגה מלקום בחמש בבוקר-לארגן, להלביש לקחת לגן-לנסוע לעבודה-לחזור מהעבודה-לשחק בפאזלים ובגני שעשועים-מקלחות-ארוחת ערב-פיפי ולישון. ועכשיו הכל נהרס. אני הולך להיות חולה ומסכן בחו"ל. לבד. אלא שאחרי כמה שעות מרירות של תסכול הבנתי ממה אני בעצם סובל. אני קורא לזה חרדת נטישה הורית.
הרפתקה מישהו?
פעם, הרפתקה בחו"ל נשמעה לי כמו הדבר הכי מרגש עלי אדמות. חשבתי שגם היום, אבל כמה ימים לפני הטיסה הבנתי שהעולם כבר לא מונח על כף ידי. לפחות לא רק על זו שלי. זה התחיל בייסורי מצפון שגברו ככל שהזמן התקרב. אשתי, אהובתי, מיד פרגנה כשאמרתי לה שמזדמן לי לטוס לצרכי עבודה לחוויה יוצאת דופן. הרגשתי שאני לא מפיל עליה יותר מדי, כי עלמה כבר גדולה וגם נועם בן העשרה חודשים כבר לא תינוק. אבל בדיוק כמה ימים לפני הטיסה הוא נכנס שוב לסשן של בקיעת שיניים ואם שנינו קמים בכל בוקר טרוטי עיניים אחרי לילות לבנים, לבד זה בטח לא הולך להיות קל (ותודה אמא יקרה שלי!).
משם המצפון עבר גם לילדים, בעיקר לעלמה. איך אני עוזב אותה, חשבתי לעצמי. גם ככה בזמן האחרון היא מעדיפה הרבה יותר את אמא, אז מה יהיה כשאחזור. ואם היא תרצה אותי פתאום באמצע הלילה כמו שקורה לה לפעמים ואני לא אהיה? אני כזה אבא רע. אמנם אני ומלי כבר יצאנו לחופשות בלעדיה, אבל לא כל כך ארוכות (ארבעה ימים אלוהים שישמור!), ולא הייתי בהן לבדי.
ופתאום, ממש כמה ימים לפני הטיסה, גם חשבתי לעצמי מה אם יקרה לי משהו. נכון שהסיכוי שזה יקרה בישראל גבוה יותר מאשר בשווייץ, ועדיין, בחיים היומיומיים שלנו אנחנו לא חושבים על זה יותר מדי. עכשיו כן. הבנתי שהמשמעות של הרפתקה השתנתה מאוד מאז שאני הורה. היום אני גם מבין את הצד המסוכן שלה ולא רק את המרגש. ולמרות שעלתה במוחי המחשבה כבר לבטל הכל, ידעתי שאני לא באמת חושב את זה. וכך יצאתי לנתב"ג (כמובן אחרי שהורדתי את עלמה בגן) – סקרן, רעב להרפתקה חדשה ומת לקצת חופש (ובריא לגמרי, אגב), אבל עם מצפון שהיה כבד יותר מהמטוס שעליו עליתי.
אז מה הבאת לי מהמטוס?
חבר טוב אמר לי שברגע שמגיעים לדיוטי פרי, מתנתקים. לי זה לקח כמה שעות אחרי הנחיתה, אבל זה בהחלט קרה. עשרות אלפי אנשים מחופשים בשמחה אדירה בקרנבל המטורף של באזל (אתם עוד תשמעו עליו), נופים מדהימים, אנשים טובים מסביבי וריח של חו"ל עשו את העבודה. נהניתי בכל רגע וזכיתי לחוויה של פעם בחיים שלגמרי תיכנס לפנתיאון הזכרונות שלי. אבל בכל פעם שהגעתי לחדר הריק היה חסר לי שם איזה משהו, כשראיתי הורים עם ילדים נצבט לי הלב ובנסיעות במרחבים האינסופיים התחברתי לאוזניות ולרגעים של בדידות חצי מלנכולית-חצי מתוקה. הרגעים האלו הזכירו את הנסיעות הארוכות שלי באוסטרליה, בהן כל הזמן חשבתי על הבית. אז, זה היה הבית של ההורים שלי, והפעם, שמתי לב שאני חושב על הבית שלי. הבית שאני בונה, עם הילדים שלי ואשתי, וכשהבנתי את זה התרגשתי.
באחד מספרי הילדים האהובים עליי "תפילילה", יש חלק שאני דואג להקריא לעלמה בבהירות יתרה, עם דגש על המשפט האחרון: "יש מין התרגשות לפני שבא תינוק/ יש געגועים למי שכבר רחוק/ משפחה זה מקום בו מרגישים שייכים/ משפחה זה הבית שלא שוכחים". וזה הבית שאני רוצה לבנות לה. לשניהם. בית שהם ילכו איתו לכל מקום בעולם. אלא שלפעמים, לא פחות חשוב מזה, זה להתגעגע. לילדים, לבת הזוג, לבית.
"אבא, מה הבאת לי מהמטוס?", היא שאלה למרבה ההפתעה רק עשר דקות אחרי החיבוק הראשון והמאוד מתגעגע מאז שחזרתי.
"אותי", ניסיתי תשובה מתחכמת.
"יששש!!!".
יותר טוב מזה?