אני בוכה במלחמה הזאת בלי סוף. לא בכי מתפרץ, אבל פה דמעה, שם התנשפות מהירה. זה קורה לי בכל פעם שאני שומע על חייל שמת. אני חושב על המשפחה שלו, על ההורים, על החיים שלהם שלא יחזרו. הכרתי פעם משפחה שכולה. זה שינה הכל שם. הכל. אתה מגדל ילד במשך 18 שנים, מגדל ומגדל אותו, והוא לא חוזר. אפשר לא לבכות? באותו יום של אסון הנגמ"ש, כשרצה חרושת השמועות הנוראית לגבי הנופלים, כל היום חיכינו להודעה הקשה בתקשורת. כולנו הסתובבנו בעבודה עם הפרצוף באדמה, מנסים לכתוב משהו במקלדת שהפכה כבדה. בשלב מסויים, כשעברו השעות, כבר רציתי להאמין שאולי זה באמת רק חרושת שמועות נוראית. ואז, מתחת לבית שלי, בדיוק כשחניתי, ההודעה יצאה לתקשורת ואני ישבתי עם עצמי ובכיתי. במעלית, רגע לפני שהגעתי לילדים, כבר הפכתי לסופרמן מחייך.
כשאתה הופך לאבא הכל משתנה. כל החשיבה שלך משתנה. אתה מבין שכל צעד שאתה עושה משפיע על עוד כמה נפשות. המטח הראשון על אזור השרון במבצע הזה יצא בדיוק ביום ההולדת שלי. רגע לפני שעמדתי לצאת מהבית כדי לחגוג, מצאתי את עצמי בממ"ד מחזיק את הבת שלי, מולי אשתי מחזיקה את הבן הקטן, שניהם ישנים, רחוקים שנות אור מהמחשבות שעוברות להורים שלהם בראש. מיד ביטלתי את התכניות. רציתי להיות קרוב אליהם, לשמור עליהם, להגן עליהם. תגידו שאסור להפר את השגרה, וזה גם נכון, אבל באותו רגע של אי ודאות של אם יירו עוד טילים וכמה, לא עניין אותי שום דבר, רק להיות איתם. אני גדלתי למלחמת המפרץ ואני זוכר אותה כמלחמה די חביבה. נו, ילד עם מחשבות תמימות. היה הרבה חופש, המשפחה היתה מלוכדת, והרגשתי מוגן עם ההורים שלי. רגע, אולי בגלל זה היא הרגישה ככה? אז ככה אני רוצה שהילדים שלי ירגישו. זה התפקיד של אבא.
אני שומע בימים האחרונים את הדיבורים על המחיר שנצטרך לשלם תמורת השבת השקט לדרום. "המחיר הוא בחיי חיילים", הם אומרים בצקצוק ודאגה, "אבל זה המחיר". איזה משפט נוראי להגיד, גם אם הוא נכון (וגם על זה אפשר להתווכח) זה לא משפט הגיוני. עוד משהו שאני שומע הרבה הוא שלא בהרבה מדינות כמו בישראל מייחסים חשיבות כה גדולה לחיי חיילים. שאצלנו חיים של חייל שווים לחייו של אזרח. ניסיתי לחשוב למה (אחרי שניסיתי להבין למה לא), והגעתי למסקנה שזה בגלל הגודל הקטון של המדינה שלנו. כי החיילים האלה שם, לא רק שהם ילדים, הם הבנים של כולנו. הם הבנים של השכן, של הדוד, של ההוא שלמד איתך בשכבה.
למדתי במכללת ספיר. זה היה בין השנים 2004 ל-2008. גרתי בקיבוץ גבים ואחר כך בקיבוץ ארז. בזמנו לא הכרתי את שמות הקיבוצים, בקושי ידעתי איפה הם נמצאים, אבל היום גם אתם כנראה כבר שמעתם עליהם. חנכתי ילדים משדרות והקיבוצים, וראיתי איך נפילות הקסאמים משפיעות עליהם. הם פוחדים. עד היום אני מניח. אלו לא צלילים של ילדות. שריקות של נפילות, תותחים שמפגיזים, צבע אדום (ששונה מ"שחר אדום" בגלל ילדה שנעלבה), הקור של הבטון במרחב המוגן המאולתר ליד מגרש המשחקים, השינה בממ"ד, הפיפי במיטה. זה צילק אותם לחיים. מצד שני, אתה רואה ילד בעזה הרוג, הלב שלך גם נחמץ. כי הוא ילד. הוא לא אויב שלי. הוא ילד. אולי הוא יהיה עוד כמה שנים האויב שלי, אבל בינתיים הוא רק ילד. אתה מנסה לשכנע את עצמך שהדברים הם אחרים, אחרת תשבור את החוסן, זה האישי שמרכיב איתו את הלאומי, אבל אי אפשר שלא. אסור לנו שלא. אז נכון, שלומם של אותם ילדים משדרות ועוטף עזה ושלי הוא קודם מבחינתי, אבל אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו את הילדים בצד השני. בגלל זה אנחנו הצבא המוסרי בעולם. תואר של כבוד שכל ישראלי גאה לעטות על עצמו. ושאף אחד לא יגיד לכם אחרת.
לפני כמה ימים ישבתי עם בחור שהציג עצמו בפניי כשמאלני. אמרתי לו שאני חושב שלא משנה מה הדעה שלך, החוסן הלאומי בימים האלה הוא דבר חשוב. הוא רצה באמת להבין למה ואז השיחה שלנו נקטעה. ניסיתי לחשוב לפני שעניתי לו וגם אחר כך. אז יש לי תשובה: זה בגלל שיש לנו בפנים חבר'ה חיילים ילדים, והם צריכים אותנו עכשיו, הם צריכים את החוסן הזה. אחרת נפסיד. בכל מערכה אפשרית, שהעיקרית ביניהן היא החיים שלהם. וכרגע, כל עוד אנחנו שם, לא משנה מהי הדעה שלך, זו המערכה החשובה ביותר, השמירה על החיים שלהם. והם צריכים לדעת שהם גברים אמיתיים. ושאנחנו איתם. ואני כותב את זה בדמעות.
בשבוע שעבר אספתי את בני בן השנה מהגן. שמענו בדרך רדיו ופתאום השדרנית התחילה להקריא את המקומות בהם יש אזעקות. לאט לאט היא התקרבה לעיר שלנו, וכל כך קיוויתי שזה יקרה רק כשנגיע הביתה. אבל זה לא, ונאלצתי לעמוד בצד הדרך ותהיתי לעצמי איך אני הולך להגן על הבן היקר לי מכל. תוך כדי עצירה ראיתי אישה מבוגרת רצה לבית השכנים, וביקשתי ממנה לבוא גם. כמובן שהיא הסכימה. שלוש השנים בדרום חיסנו אותי במצבים האלה, ואני די רגוע בכל אזעקה. אבל הפעם, כשהוצאתי אותו מהמכונית וחיכיתי לאותו שכן שיפתח את הדלת, נצמדתי איתו לגדר הבטון של הבית, מגונן עליו בכל גופי, מצאתי עצמי דומע אבל מתעשת מיד. הבנתי שאנחנו חיים במקום לא נורמלי.
כשהבן שלי ירצה להבין מה צודק, כמו שילדים תמיד רוצים, אני יודע שבמציאות המטורפת שלנו, יהיה מאוד קשה לענות לו. בישראל אין מסקנות, אין עובדות חד משמעיות. יש דעות ויש פרשנויות. אני רק יודע שאני כן אלמד אותו להכיר את כל אותן דעות ולכבד אותן. ואז הוא יחליט לאן ללכת. כי אין לנו ארץ אחרת.