לפעמים זה קשה
הסתכלתי עליה עושה את זה. המיילדת אמרה לה "תני דחיפה חזקה, אבל לא מדי כדי שתהיה ארוכה", והיא כאילו הבינה בדיוק למה היא מתכוונת וידעה מה לעשות. שלושה סשנים כאלו וכעבור רבע שעה הוא היה בחוץ. אני הבטתי בה מלא בפליאה והערצה. זה לא שהוא התגלש החוצה. ממש לא. קל זה לא היה. אבל כאילו היא כיוונה את כל גופה ומחשבתה למטרה הזאת.
ניסיתי לחוות את שתי הלידות כמה שיכולתי ביחד איתה. מרגיע, מעודד, שואל אם היא צריכה משהו. אבל בסופו של דבר אני רק אוהד מהיציע. היא השחקנית על כר הדשא. אך כמו שנוצר קשר עמוק ולא מוסבר בין אוהדים לקבוצה והוא מתחזק בעיקר במאני טיים, ככה התחזק הקשר בינינו באותם רגעים. הרגשתי שבאותו רגע יצרנו את הבן שלנו ולא לפני תשעה חודשים, אז בעיקר השתעשענו.
לזוגיות של כולנו יש פנים רבות. לפעמים היא למעלה, לפעמים למטה, לפעמים קרובה ולפעמים מרוחקת. אנחנו חיים כל כך הרבה שנים ביחד וחווים כל כך הרבה דברים, וזה לא מובן מאליו להכיל את הכל. לפעמים זה בלתי אפשרי. כל פנייה במהלך הזוגיות שלנו יכולה לקחת אותה לכיוון אחר. כל רגע דרמטי באותה מערכת יחסים יכול להוביל אותה למקום מחבר או מקום מנתק. גם יצירת חיים והבאת ילדים לעולם היא רגע כזה.
הזוגיות שלנו מתערערת כשנכנסים לעולמנו ילדים קטנים. הרומנטיקה מפנה מקומה לחיתולים, לבחירת גן לילד, לשאר מטלות היומיום ולעייפות. גם הזוגיות שלי. אין לי נוסחא מנצחת לזוגיות, גם בשלי יש סדקים. אנחנו לא יודעים לעולם מה יקרה. לאן החיים יקחו אותנו. ואני מזכיר לעצמי את זה כל הזמן. אני מזכיר לעצמי שכדי שיהיה לי טוב עם זוגתי, אני צריך להכיר בעובדה שייתכן ויום אחד זה עלול להיגמר. שאם לא אהיה שם עם יד על הדופק, זה פשוט ייעלם. אני מזכיר לעצמי שיש ויהיו עוד רגעים קשים, כי זוגיות זה עסק לא פשוט, אבל יודע שיהיו גם המון רגעים מאושרים, את חלקם אהיה חייב ליצור. בחופה אנחנו מתחייבים אחד לשני להיות ביחד כל החיים. אני התחייבתי לעצמי למשהו מעט אחר: שאעשה הכל כדי שנהיה ביחד כל החיים.
בזמן הלידה של עלמה, כשהסתכלתי על מלי, ראיתי את כל הדברים שגרמו לי להתאהב בה לפני כמה שנים רבות וטובות: העיניים המתוקות שאוגרות בתוכן סיפור חיים מעורר השראה, הנשיות החצי מתפרצת-חצי עצורה שלה, האינסטינקט האמהי שידעתי שיהיה לה. ואז, כשהיא ילדה, בכינו שם שלושתנו: אני היא והוא, והבטחנו שוב זה לזו את מה שהבטחנו לפני חמש שנים.