אבל השנה קרה דבר, וברגע שהגיעה הסערה וטיפות הגשם האירו את פנסי הרחוב, נזכרתי בקסם שהן מביאות איתן. מעניין שדווקא הזכרונות הכי חזקים שלי מגיעים מימים של חורף. והם מחממים אותי עד היום:
הטרקטור של אבא. בבית הספר היסודי, בימים סוערים, תמיד ציפיתי לדבר אחד: שאבא שלי יחכה לי בכניסה עם הטרקטור שלו. זה לא שהשלוליות היו גבוהות מדי, אלא שבימים כאלה, החקלאים היו עוזבים את עבודתם מוקדם ומתפנים למשפחתם. ובגובה שלושה מטרים מהכביש הרטוב, הייתי המלך. משם היינו מגיעים הביתה, אמא כבר הייתה מחכה לנו עם בגדים שחוממו, ועל הגז התבשל לו מרק טוב. בסלון התכנסנו כולם מול תנור הגז, יושבים אחד עם השני, מחוייכים. למה? כי כולנו היינו ביחד בבית, ככה סתם, באמצע היום.
סיגריה בגשם. עשר שנים ויותר אחר כך, בסביבות גיל 16, הגיע הזמן למרד נעורים קטן: סיגריות. בימי חורף, כשלא היה לנו כל כך איפה לעשן מבלי שיתפסו אותנו, אני וחבר טוב היינו מגיעים אליי הביתה בשיעורים חופשיים או בסתם כאלה שהפכנו אותם לחופשיים כי ידענו שבדיוק אמא שלי מחוץ לבית, מכינים קפה, מוציאים את הראש מהחלון ומעשנים. ואז מצאתי לי אהבה גדולה נוספת: סיגריה בגשם. איזה טעם יש לה זאת. רצוי לעשן אותה בחוץ, כשקר, אולי אפילו מטפטף עליך קצת גשם ועם משהו חם בצד. למרות שהפסקתי לעשן באופן קבוע, או לפחות נוירוטי, לפני שנה, כשיש גשם אני חייב לגנוב אחת. גם עכשיו. כי יש גשם.
טירונות. את הטירונות שלי עשיתי באחד החורפים הקרים שידע הנגב. גשם זלעפות, נשק קפוא, ידיים סדוקות ואני צריך לעלות לשמירה. בעמדה הגבוהה שתצפתה על כלום, מצאתי נקודת אור חמה. היא הייתה בתוך רכב שנסע בכביש שנראה מאוד רחוק אבל כמה שרציתי שיהיה קרוב. כשהרמתי את המשקפת, ראיתי אדם צעיר נוהג במכונית עם אור דלוק בפנים. יכולתי להרגיש עד אליי את החימום שהדליק לו. דמיינתי איך הוא עומד להגיע עוד מעט לביתו, לאשתו וילדיו שכבר בטח ישנים. וגם שם חם כל כך. ולי לא.
ניו זילנד. בטיול השחרור הראשון שלי הגעתי למדינה שבאמת לא ידעתי עד כמה גשום בה, ניו זילנד. הייתי שם בעונת הקיץ, שהיא בעצם קצת כמו החורף שלנו, או זה שהיינו רוצים שיהיה. והגשם הזה עשה לי רק טוב. הוא תקע אותי שלושה ימים בגסט האוס מדהים שהוא בעצם בית שהוויטרינה בסלון שלו משקיפה לים. בחוץ היה גשום אבל בפנים חיכו לי כוס קפה, ספה, ספר ואח. הוא ליווה אותי בין פיורדים מטורפים, בעיירות קסומות עם אנשים נחמדים, בבתי קפה קטנים בערים גדולות. הוא השתרבב לי בצלילי המוזיקה ששמעתי במכונית הטויוטה המצ'וקמקת שקניתי לי שם, והרטיב אותי כשהיא התקלקלה ונאלצתי לעבור חצי מדינה בטרמפים. והוא גרם לי להיזכר כמה אני אוהב את מי שהשארתי בארץ.
הודו. דרמסאלה. אני ועוד שני חברים טובים החלטנו להגיע לכפר הקסום הזה דווקא בעונת המונסונים. אבל כמה שהיה שם כיף. היו ימים שלמים שלא הפסיק לרדת בהם גשם ונאלצנו, לשמחתנו הרבה, לא לזוז מטר מהמרפסת המקודשת שלנו. פעם אחת, כשהוא סוף סוף החליט לתת לנו הפוגה, לקחנו את המטריות שקנינו ויצאנו לטיול קצר בהרים. עברנו כבשים, עצים, שדות, נזיר טיבטי ואפילו נחלון קטן. ואז התחיל לטפטף. ואז זה התגבר. ועוד קצת. ומהר מאוד, ירד המבול. ופתאום, בדרך חזרה, אותו נחלון קטן ופצפון, הפך לנהר אימתני שאין לנו מושג איך עוברים אותו. החבר הראשון, נקרא לו ג'ונבי, שהוא בעצם איילה בגוף של אדם, זיהה במרכז הנהר אבן קטנה שאפשר לדלג באמצעותה לצד השני. אני, קצת מהסס, אחריו. החבר השני, נקרא לו ג'ונסון, היסס קצת יותר. ועוד קצת. ועוד קצת. ואותה אבן הלכה והתכסתה במים. "קדימה, אתה יכול", צעקנו לו כמו בסרט בוליוודי משובח. אבל הוא עוד היסס. אני חושב שהיינו יותר מדי צעירים וטפשים כדי להבין שהייתה כאן סכנה אמיתית. אבל כמה נהדר להיות כזה. ואותו חבר? חצה בסוף את הנהר, אבל הוא לא אותו בנאדם מאז.
שלג בירושלים. כישראלי מן השורה לא ראיתי הרבה שלג במהלך חיי. פעם אחת בילדות בטיול לחרמון וזהו. לפני כמה שנים טובות, הבטיחו שוב שלג בירושלים. אז נסענו כמה חברים לבית של חבר שהיה אז סטודנט בבירה. חיכינו וחיכינו, אכלנו ושתינו וצחקנו המון, אבל השלג לא בא. ואז, כשכבר כמעט התייאשנו, פתאום בשעה שלוש בלילה בערך, מישהו שם לב לפתיתים ראשונים מהחלון. מהר מאוד העיר כוסתה כולה לבן. לבשנו מעילים, דחפנו שקיות בנעליים ויצאנו לראות את אחד המחזות היפים שראיתי. בן רגע הפכנו כולנו לילדים, זרקנו אחד על השני כדורי שלג ושוב, לא הפסקנו לצחוק. למרות שזה היה לפני שנים ספורות, עדיין אייפונים לא היו נפוצים. סביר שאם היו, היינו מצלמים בלי הפסקה. אבל טוב שכך, ככה התמונה מאותו לילה חקוקה במוחי הרבה יותר טוב.
הריון בקיסריה. לפני קצת פחות מארבע שנים, הלכנו כל המשפחה לחגוג לאמא שלי יום הולדת במלון בקיסריה. בדרך לשם אני ומלי קנינו בדיקת הריון. יצאו שני פסים ואמא שלי קיבלה ליום ההולדת את המתנה שהיא רצתה יותר מכל. כשכולם התפזרו לחדרים, אני ומלי עדיין היינו מפוצצים מהתרגשות וממש לא יכולנו לנוח בחדר. הלכנו לנמל העיר למצוא איזה קפה טוב. גשם ירד ואנחנו, ישובים בבית הקפה, מול זגוגית ענקית שצופה לים, כמעט ולא מדברים, רק מחייכים ותוהים איך זה הולך להראות מעכשיו.
עלמה בגשם. עלמה נולדה בסוף אוקטובר. זה אומר שכשהייתה תינוקת היינו בשיא החורף. אז אולי לצאת מהבית לא היה פשוט, אבל בתוך הבית היה חם ונעים. את הלילות החורפיים בהם הייתי קם בשבילה, אני זוכר דווקא כרגעים מחממים. העייפות אמנם הציפה כל חלק בגוף שלי, אבל הרגעים המתוקים הללו, כשהיא סוף סוף נרדמה לי בידיים כשבחוץ רעמים, ברקים ולא מעט גשם, מעלים בי חיוך עד היום. בחוץ סערה, בלב שלווה.
טיול בגשם. יום שבת שעבר היה סגרירי ובישר על תחילת החורף האמיתי. אך עוד לא סערה. כשהשמש ביצבצה קצת הלבשנו את שני הקטנים בבגדים חמים ואת עלמה עם מגפיים, ויצאנו ברגל לטיול בשדות המושב הסמוך לבית שלנו. היו שם שלוליות, בוץ, בשלב מסויים התחיל לרדת גשם ועלמה ערכה היכרות אמיתית עם החורף. הבאתי איתנו תפוזים רק כי הם הזכירו לי את הטיולים המשפחתיים בפרדסים שהיו אז ליד בית ילדותי, קוטפים תפוזים ומריחים את החורף. וכשעלמה חיבקה אותי חזק חזק כשהתחילו רעמים בדרך חזרה, זה היה הרגע שבו הבנתי שהתאהבתי שוב.