18:30 בערב, השעה שבה כל העולם יושב על כתפיך. אשתך בבית, כבר שעתיים לבד עם שני הילדים, ערה משש בבוקר ואחרי יום עבודה לא פחות קשה משלך, והיא ממש רוצה שתגיע כבר הביתה כדי שתוכלו "לסגור את היום". גם הילדים רוצים אותך לשעתיים בערב וכן, גם אני רוצה לבלות זמן איכות עם שני האהובים שלי. ביום רגיל זאת השעה שבה אני שועט חזרה הביתה מהעבודה, יוצא באיחור של עשר דקות כדי לסגור איזו פינה. אבל למרבה האירוניה, 18:30 בערב היא גם השעה היחידה שבה ד"ר עלי כ"ץ, פסיכולוג קליני ומחבר רב המכר "אינטליגנציה אבהית", יכול לפגוש אותי כדי לדון על הורות גברית. ואני, במקום להיות עם הילדים, בדרך לפגישה. אולי דוגמה מושלמת לקונפליקט של "האבא החדש".
כשד"ר כ"ץ הודיע שהוא לא יכול להיפגש מוקדם יותר, ישר חשבתי על הפרצוף המבואס של אשתי. פייר, גם אני הייתי מתבאס. בעודי ממהר למשרד שלו, אני רק מקווה שיום אחד הילדים יבינו שאבא בסך הכל רוצה להצליח גם להיות אבא טוב, וגם הורה מעורב, וגם מפרנס טוב, וגם בעל למופת.
"אני לא אוהב את הסיסמאות של 'האבא החדש' - זה בלוף", מחזיר אותי מיד ד"ר כ"ץ לקרקע. "יש אבות יוצאי דופן, אבל רוב האבות הם לא כאלה. רוב האבות רואים את הילדים שלהם דקות ספורות בכל ערב, כך הוכח שוב בסקר שהתפרסם לפני כמה ימים, ורוב הנטל נופל על כתפי האימהות".
ד"ר כ"ץ יודע על מה הוא מדבר. הוא חוקר את עולם האבהות כבר למעלה מ-30 שנה ומעביר הרצאות בנושא. בזו שבה ביקרתי לאחרונה, בבר בכפר סבא, ישבו כ-40 אבות "חדשים", ושמעו איך כ"ץ מודיע להם חד משמעית שהם מתוסכלים. בניגוד לשיח המקובל בנוגע לאבות, זה שמדבר על הקושי לאזן בין עבודה למשפחה, כ"ץ דוחף למשוואה הזאת גם את בת הזוג – אותה אישה ואמא שכולם מדברים על איך היא צריכה לעשות הכל, וכמה זה מורכב וקשה. "באמת שאני לא מבין איך האמהות של היום מצליחות לחיות עם כל הציפיות האלו מסביבן", הוא אומר בהרצאה. "ואז, כשהאבא חוזר הביתה הוא מגיע לאישה שקשה לה, והוא לא מקבל ממנה חיוך אלא רק 'קח שנייה את הילדים, כי אני רוצה רגע לעצמי'. והוא מתוסכל עוד יותר כי הוא לא מצליח לעמוד בציפיות שלה". "זה מאוד משקף את החיים שלי", מסנן לאוויר איזה אבא אמיץ, ודממה של הסכמה שוררת בחלל, אולי בגלל שכ"ץ הצליח להכניס למילים מדויקות את התחושות שאני ועוד אבות רבים באותו בר הרגשנו.
"גם לאמהות יש המון ציפיות, כי בן הזוג שלהן הרי אמור להיות אותו 'אבא חדש', ובפועל רובם לא בבית, והנשים בעצמן מתאכזבות, כועסות ולא מרוצות. זו אחת הסיבות המרכזיות לגירושים. הנשים מרגישות שהכל נופל על הכתפיים שלהן, והאבות, הם מבולבלים, לא יודעים מה רוצים מהם".
גברים הם באמת מטומטמים?
תפקידו של האבא במשפחה השתנה לבלי הכר בעשורים האחרונים. פעם התפקיד שלהם היה ברור: להיות המפרנס והמחנך. אבל המהפכה הפמיניסטית והדרישה לשוויון עיצבו מחדש גם את דמות האב וכפו עליה שינוי הכרחי. דו"ח של מפקד האוכלוסין האמריקאי שנערך ב-2012 מצא כי 32 אחוז מהאבות הנשואים לאמהות עובדות מהווים שותפים פעילים בטיפול בילדים – עלייה של 26 אחוז מלפני עשור. שותפים "פעילים" לא אומר שוויון מוחלט, וד"ר כ"ץ בטוח שיש עוד מקום לשיפור. "אני מאמין שאבות יכולים להיות דמות מטפלת בדיוק כמו אמהות", הוא מבהיר.
למה זה לא קורה?
"קודם כל זו הכלכלה. כל הזמן אומרים לנו שגברים מדכאים נשים. וזה נכון, גבר ואישה לא מקבלים אותו שכר על אותה עבודה, ונשים דוכאו במשך מאות שנים, אבל אף אחד לא עוצר ואומר 'רגע, גם גברים מדוכאים'. כשאתה מסתכל על הבן שלך, אין באמת הבדל בינו לבין בתך, אבל כשהוא נהיה גבר, בגלל שגבר מרוויח יותר זה ברור שהוא יעבוד יותר שעות ולא האישה. זה לא שהוא בחר לקבל את המשכורת הגבוהה יותר, אבל זה מה שמצופה ממנו, והמחיר, במקרים רבים, זה המשפחה".
בסקר שנערך על ידי תנועת ויצ"ו והשדולה להורות בעידן של קריירה, עולה כי 74% מהנשים עשו שינויים בעבודה בשל הקמת המשפחה, לעומת 56% מהגברים. ואילו במחקר שנערך לפני כשלוש שנים במרכז למשפחה ועבודה בבוסטון קולג' עולה כי למרות שרוב האבות הטריים מעידים שקיבלו תמיכה ממקום העבודה על הקמת המשפחה, בפועל, רובם לא קיבלו הקלות בשעות העבודה, בעומס, בתנאי ההעסקה או בתחומי האחריות. אלו שכן הצליחו לשנות מעט את תנאי ההעסקה, לא הצליחו לעגן את השינויים בחוזה, כפי שנהוג לעשות עם אמהות טריות.
לד"ר כ"ץ יש הסברים נוספים בקשר לסיבות שבגללן אבות לא מצליחים להיות שותפים שווים בחיי המשפחה. "התרבות שלנו מרחיקה גברים מטיפול בילדים. תפתח עיתון, אין יום שאין בו מאמר שאומר שלגברים אין אינטליגנציה רגשית ושיש דברים שהם לא יכולים לעשות, והתרבות הזו גם מחזקת את המיתוס של האינסטינקט האמהי. אז מצד אחד אומרים לך 'תהיה האבא החדש', ומצד שני אומרים 'אתה מטומטם, אין לך אינטליגנציה רגשית, אין לך אינסטינקט אמהי, אז תן לה לעשות הכל'".
דבר נוסף שמקשה על מעורבותם המלאה של האבות בחיי המשפחה הוא האמהות עצמן. "יש מושג בפסיכולוגיה שנקרא 'שומרת הסף' – נשים לא באמת נותנות לגברים להיות אבות מעורבים", מפתיע כ"ץ. "בהרצאה שהעברתי לנשים, אמרתי שהתרבות מתייחסת לגברים כאל מטומטמים. אישה אחת אמרה 'אבל מה לעשות, הם באמת מטומטמים', וכולן צחקו. כששאלתי אותה למה היא אומרת את זה, היא השיבה 'אני באמת לא סומכת על הבעל שלי בכלום, הוא כמו ילד קטן', וכולן הזדהו איתה. אמרתי להן 'אתן שומעות את עצמכן?', מה אם לפני 60 שנה אישה הייתה נותנת הרצאה לקהל של גברים ואומרת שנשים הן אינטליגנטיות, ושהן יכולות להיות פרופסוריות, ושצריך לתת להן זכות בחירה, ואיזה גבר היה אומר 'כן, אבל נשים מטומטמות', וכולם היו צוחקים? אתן לא מבינות שאין הבדל?".
הן בכלל רוצות שינוי? אולי כאן נמצא הכוח שלהן והן לא מוכנות לוותר עליו? זה נשמע שהן אומרות "הכוח שלך הוא המשכורת הגבוהה ושלי הוא הידע בגידול הילדים ולכן לא תיקח את זה ממני".
"כן, רוב הנשים מרגישות ככה בתוך תוכן בלי להיות מודעות לזה. חוקרות פמיניסטיות טוענות שהאמונה באותו 'אינסטינקט אמהי' הוא גול עצמי של המין הנשי. הן רוצות שוויון, אבל לא נותנות לגבר להיכנס לחיי הבית, ואם הגבר לא ייכנס לחיי הבית, אז אף פעם לא יהיה שיוויון".
גבר רוצה לחזור הביתה ולנוח
הגברים שמבינים את מהות השינוי והחשיבות שלו, היו רוצים לאמץ את מודל השוויון הזה, ולהפוך מעורבים יותר בגידול הילדים, אבל העובדה שהם לא יכולים יוצרת קונפליקט מתמשך, ומביאה פעמים רבות למפץ בחיי המשפחה והזוגיות. דו"ח שפרסם המרכז הלאומי למשפחה וחקר הנישואים בארה"ב, מצא שהקונפליקט בין עבודה ומשפחה גובר מאוד בקרב גברים: ב-1977 רק 35 אחוז מהגברים טענו כי ישנו כזה קונפליקט, ב-2008 80 אחוז מהגברים כבר הודו בקיומו. אצל הנשים, לעומת זאת, דבר כמעט לא השתנה: ב-1977 41 אחוז מהן דיווחו על קונפליקט, וב-2008 47 אחוז מהנשים חשו שהן לא מצליחות לאזן בין הבית לקריירה.
"הבעיה המרכזית של הגבר החדש היא שאין לו מודל לחיקוי, אין לו מנטור אבהי שיכול ללמד אותו מה מצופה ממנו במציאות החדשה שאליה נקלע. יש לו תפקידים שלא היו לאבא שלו או לסבא שלו", אומר יקי מור, איש חינוך ותיק, גנן ילדים ובעליו של "קידס-גן", גן דו-לשוני ברעננה. "גם לאישה יש תפקידים חדשים, וכל אלו מקיימים מציאות חדשה שהגבר המודרני לא יודע איך להתמודד איתה. אז הוא מתפקד בחוסר אונים".
איך הציפיות של בת הזוג משפיעות?
"הוא לא יודע אלו ציפיות יש לה ממנו. זה חלק מחוסר האונים שלו. גם לה, אגב, במקרים רבים, היה מודל אחר מזה שהיא מכירה כי אמא שלה לא עבדה, בטח לא את מספר השעות שהיא עובדת. היא חוזרת מיום עבודה קשה, ובדרך כלל מגיעה ראשונה הביתה כדי להיות עם הילדים, ומצפה שכשבעלה יבוא הוא סוף סוף יתן לה קצת לנוח. אבל לא קורה כי זה משהו שגם הוא מצפה לו, הוא מצפה שסוף סוף יפנקו אותו אחרי יום עבודה ארוך, וזה לא קורה יותר. ולשניהם יש את ההצדקה לבקש, שניהם עובדים קשה וצריכים זמן לעצמם. יש כאן ניגוד אינטרסים שיוצר לא מעט חיכוכים".
אתה רואה שינוי באבות, הם יותר שותפים היום?
"בהחלט. אבות לוקחים יותר ויותר את הבית על הכתפיים. אבל הבעיה היא שהם גם עובדים יותר קשה מלפני 30 שנה, ויש להם פחות ופחות כוחות בסוף היום. הגבר החדש בהרבה מובנים הוא עבד".
גם עמרי אימבר חלפין, בלוגר בנושא אבהות ומייסד שותף של תנועת "סופר דאד" שמטרתה לקדם את השיח האבהי בישראל, בטוח שיש בעיה עם שוק העבודה הנוכחי ש"לא מאפשר לאבות למצוא את האיזון הנכון בין משפחה לקריירה", לדבריו. "אי אפשר להגיד לכל אחד שימצא עבודה שתאפשר את האיזון הזה, כי זה לקחת שוק שלם של עובדי הייטק, פרסומאים, עורכי דין ולהגיד להם 'לכו תעשו משהו אחר'. הפתרון הוא בשינוי חוקי העבודה ובהצפת הנושא חברתית כדי להביא לשינוי אמיתי במשק".
"הדברים שאנחנו חווים בתור אבות הוא התשליל של מה שחוו הנשים כשהן נכנסו לשוק העבודה", אומר אסף רותם, עצמאי שמפתח מודלים שיווקיים ושותף בבלוג שעוסק באבהות "תשאלי את אבא". "במובן הזה שאם אתה רוצה משהו, אתה צריך לעשות את זה בנוסף, וכמו שהן היו צריכות לעבוד קשה במקביל לחיי הבית, אבות כיום צריכים לעבוד בבית במקביל לקריירה". הבעיה, לפי רותם, היא שאין באמת דבר כזה "במקביל", וכל דבר תמיד בא על חשבון משהו אחר. "אם אתה בבית אתה חושב על העבודה ודברים שאתה צריך להספיק שם, וכשאתה נשאר עוד חמש דקות בעבודה אתה כבר בפרנויה שתאחר לגן. הצורך להיות בשני מקומות במקביל הוא בלתי אפשרי. מעבר לזה יש גם את הזוגיות שצריך לעבוד עליה, ועד שיש לך בסוף היום עשרים דקות פנויות שאתה לא פונקציונלי, אתה לא רוצה לעשות כלום, וזה מתכון בטוח לתסכול".
משהו בך היה רוצה לחזור לאבא של פעם?
"יש פרק בסדרה 'מד מן' שבו פיט יושב עם בחור ברכבת שאומר לו ש'כשנולד לך ילד, הרכבת של שלוש הופכת לרכבת של חמש, ובשלב מסוים גם הרכבת של חמש הופכת לרכבת של שבע'. אני חושב שכולם מבינים היטב את הרצון הזה".
עושים את עניין ההורות הזה ביחד
למרות שאני אבא מעורב מבחירה ונהנה מכך, אני בהחלט מבין על מה רותם מדבר. לדון דרייפר וחבריו מ"מד מן" הכל היה ברור ופשוט יותר. אבל אז הגיע תורו של טוני סופרנו, אותו מאפיונר שמערערים תחת רגליו את העולם הישן, ופתאום מצפים ממנו להיות גם איש משפחה, ואז מתחילות הבעיות.
ד"ר כ"ץ מבהיר שהאופציה של הסדר הישן והטוב קיימת ומתקיימת גם היום. "יש בעולם מגמה של חזרה בתשובה או פונדמנטליזם, חזרה לנצרות ולאסלאם. אם אתה שואל אותי, זה אחד הכוחות המניעים של המגמה הזו – לחזור למודל הישן של משפחה. האמא שנשארת בבית ומגדלת את הילדים, הרבה ילדים, והאבא הוא האבא שמגיע בערב ומחנך. אם מישהו יכול לחיות עם זה, כלומר שני הצדדים רוצים בכך, זה גם בסדר. אבל אף אחד לא יכול לבוא ולחוקק חוק שיגיד שנשים צריכות לחזור הביתה, שאסור יהיה להן לבחור. תראה את 'מד מן' – ככה ההורים של אשתי חיו בארה"ב ונשים היו מוטרפות. אתה יכול לדמיין את אשתך חוזרת לשם? ".
אולי הבעיה היא בכלל שאנחנו רודפים אחרי מימוש עצמי? "העולם המודרני הוא מוטרף", אומר ד"ר כ"ץ, "אנחנו רצים ורצים ורצים ורצים, ובדרך מזניחים את הילדים ואת בני הזוג. יש הזנחה הורית, זו עובדה מדעית. לקחת ילד בן חצי שנה ולשים אותו בגן עד גיל ארבע וחצי ולהגיד לעצמנו 'הוא נמצא בגן מדהים', זו הזנחה. איפה האינסטינקט האמהי כאן? אתה רואה בטבע אמא זאבה, למשל, לוקחת את הגור שלה ונותנת אותו למטפלת? אין אינסטינקט אמהי, ויתרנו עליו. אין הורות בכלל", הוא חורץ.
הסיבה שאיבדנו את עצמנו ככה היא כי אנחנו עבדים של "השיטה". אנחנו מרגישים כאילו אנחנו הרבה יותר חופשיים, אבל כל המחקרים מראים שיש עבדות מודרנית. "אף פעם בהיסטוריה הורים לא הזניחו את הילדים שלהם כמו שאנחנו עושים", אומר כ"ץ. ומבהיר: "הפתרון היחיד הוא שאבא יחזור הביתה. הסכמנו כבר שאת אמא אי אפשר להחזיר, אז אבא צריך ללמוד לחזור הביתה. במילים אחרות, אמא ואבא צריכים לחלוק במשימות שכם אל שכם. אני לא אומר שהכל צריך להיות בדיוק חצי בחצי. זה יכול להיות גם 55-45 או אפילו 30-70. זה לא משנה, כל עוד ה'סטייט אוף מיינד' משתנה. כל השנים שלי עם אשתי היינו בערך 60-40, אבל אם תשאל את הילדים שלי מי גידל אותם, הם יגידו לך ששווה בשווה. כי הייתי שם גם כשלא הייתי. כי ב-40 אחוז האלה אשתי נתנה לי חופש מוחלט, וב-40 אחוז האלה כל האישיות המיוחדת שלי באה לידי ביטוי כגבר שהוא בתפקיד האמהי – הייתי עושה סנדוויצ'ים ומשחק איתם כדורגל".
אני אבא שמתיימר להיות שותף שווה בחיי המשפחה שלו, אבל אני מרגיש צורך להוכיח את הגבריות שלי. אתה מזדהה עם זה?
"כשהרגשתי טוב עם עצמי וגאה בהישגים שלי, בקריירה, הפסקתי להתנצל. כשנסענו לאמריקה ועשיתי את הדוקטורט לקחתי שנת שבתון כדי שאשתי תוכל לעבוד. הייתי הולך עם הילדים לפארק ופגשתי שם בעיקר אמהות, ואני מודה שכשהיינו נכנסים לשיחה והן היו מספרות לי על 'הבעל שסיים עכשיו סרט ואנחנו מוזמנים לפתיחה' – מתתי. כל הזמן חשבתי מה אני יכול לספר על עצמי, על ההישגים שלי. אבל ברגע שמימשתי את עצמי זה עבר. ואם תשאל את הילדים שלי הם יגידו לך שיש להם אבא שווה. אם היית שואל אותם 'האם אבא מימש את עצמו' והם היו עונה לך שלא, אז יש בזה משהו עצוב. הפתרון האופטימלי הוא שגם אבא וגם אמא יממשו את עצמם, ויחד עם זאת שיבינו שהדבר הכי חשוב הוא הבית – רק אז יש שיווי משקל".
זה בכלל אפשרי?
"כן, ואני לוקח את הפמיניזם כהוכחה. העניין הוא שהנשים הצליחו יותר מדי. מה שחסר לנו זה אינטגרציה. מה שהיה לנו זה שהאישה הייתה במקום מאוד נמוך והצליחה לעלות למקום מאוד גבוה. אבל היא עדיין לא מצאה את דרך האמצע. וכדי להגיע לשם, גם הגבר צריך להגיע לשם. נשים הצליחו לצאת מהבית ולתפוס את הקריירה עד הסוף, עזבו את הבית והלכו לקריירה. גברים צריכים לעשות את אותו הדבר במקום ההורי – לעזוב את הקריירה וללכת הביתה. זה לא אומר שהם צריכים להיות עקרי בית, אבל אפשר למצוא את דרך האמצע. רק אם גבר יעצור ויגיד 'אני לא מוכן להתפשר על זה', זה יוכל להתאפשר. מתחילים בזה שפעם בשבוע אבא ואמא מקיימים מפגש שבו הם יושבים ומתכננים את השבוע, ואיך הם מנהלים את חיי המשפחה. ביחד, לא שהאמא אומרת לאבא מה לעשות. ואם האמא לא מקשיבה לו אז שידפוק על השולחן בדיוק כמו שידע לעשות במשך דורות מחוץ לבית. אלא שהפעם יעשה זאת לא כדי להתקדם בקריירה, אלא למען ההורות. שיגיד 'אנחנו עושים את עניין ההורות הזה יחד'".
אי אפשר להאשים רק את הנשים כשומרות הסף, גם לגברים נוח לתפוס את המקום הזה.
"נכון. הרבה גברים יקראו את מה שכתוב כאן ויגידו 'כן, כן, כן', ובסוף לא יעשו כלום. אבל תזכרו, שכדי להגיע לאמצע – צריך את שני הצדדים".
סייעה בהכנת הכתבה: ליאת בר סתו