מי שמע על מעשה בגזר?
אני קורא לזה בשם קוד "הטירוף". זה הניצוץ בעיניים שלה שאני רואה כל פעם מחדש (וירא ממנו כל כך) כאשר משהו שאמור להיות כה פשוט הופך לפרויקט. זה קורה לפני פיקניק עם חברים בפארק, כשכמה כריכים הופכים לעיצובים בקופסה שלא היו מביישים את מרתה סטיוארט. זה קורה בגיחה לחוף הים שכרוכה בהעמסה של חצי בית על הרכב. ועוד לא התחלתי לדבר על נסיעה לחופשה שמלווה בשבוע שלם של רשימות הכנה עד לפרט הכי קטן. ויום הולדת, איך לא, זה כבר שיא ההפקות.
יום ההולדת הראשון של עלמה הייתה הפקה שהשתוותה לבריתה. אני מודה שגם אני הייתי בעניין. את יום ההולדת שנתיים חגגנו בפעם הראשונה בגן וההתרגשות הייתה בשיאה. היו שם עוגה של רקדנית בלט, כדורי שוקולד, זר פרחים שהיא טוותה במו ידיה וכל המשפחה הגיעה גם. מלי כמובן, לא הסתפקה במתנה שהתבקשנו להביא לכל ילד, והיא הכינה לכל אחד בגן חוברת צביעה אישית. אה, וכשהתבקשנו להכין פעילות קטנה, היא הלכה על הפקה חדשה למחזמר "אליעזר והגזר". ולמה להסתפק בפרופס מוכן כשאפשר לעשות לעצמנו עוד קצת עבודה ולהכין בבית גזר בגובה שלי (נשבע שאני לא מגזים). השחקנים הראשיים בהצגה היו סבא וסבתא המקוריים, אני בתחפושת של כלב, היא כחתלתול, עכברון קטן ועלמה בתפקיד אלישבע. אבל השנה היא הבטיחה לי שהיא תרגיע. כמה טיפשי מצידי היה להאמין לזה.
ארבעה אירועים ואבא מטורטר אחד
השנה עלמה חגגה שלוש, והחגיגות חולקו לארבעה אירועים שונים. הראשון היה בבוקר יום ההולדת. כשעלמה התעוררה חיכתה לה עוגה עם נרות וחדר מלא בבלונים. מסורת שסיפרה לנו חברה שהיא עושה בביתה שהחלטנו לאמץ. אחלה רעיון, אני בעד. אחר כך הבאתי איתה לגן כדורי שוקולד (מוטיב חוזר) וכמה בלונים, רק כדי שלא תרגיש שלא חוגגים לה באותו היום בכלל. הילדים קפצו עליה, חיבקו אותה, והיתה שם שמחה וצהלה.
ואז הגיע האירוע השני – ארוחת שישי בבית שלנו למשפחה הקרובה. יום שישי שלם שמוקדש בדרך כלל לקפה מאפה בבית הקפה השכונתי ולכמה רגעים של חסד בשבוע הוסבו לבישולים. כמובן שגם פה הייתה עוגה, בלונים ושאר שירי יומולדת. עד כה באמת משפחתי, צנוע וקסום.
אבל זה לא מספיק. האירוע השלישי נערך בבית הוריי למשפחה הקצת יותר מורחבת. במשך שבוע מלי עמלה על פשטידות, עיצובי שולחנות, חיפוש האופניים המושלמים כמתנת יום הולדת (שסבא וסבתא אמנם קנו אבל אנחנו בחרנו) ושאר ירקות. וכשהיא בבית בחופשת לידה ואני בעבודה היא הרשתה לעצמה להתפרע מתחת לרדאר שלי. מדי פעם כשהתקשרתי שמעתי אותה באיזו חנות צעצועים או חומרי יצירה.
"מה קורה, מאמי, איפה את?", אני שואל.
"פה, קונה כלים חד פעמיים ליומולדת של עלמה", היא עונה.
"אבל כבר קנית, לא? ויש לנו מלא חד פעמי בבית".
"כן, אבל הם לא מספיק חגיגיים".
"אבל מאמי, את זוכרת שזה רק למשפחה?!".
"אז מה מאמי, זה יום ההולדת של עלמה, ואני רוצה שיהיה יפה".
איכשהו, השיחה הזאת חזרה על עצמה כמה פעמים באותו שבוע. התוצאה לפניכם:
מחוץ לתמונה: שולחן ארוחת בוקר ל-20 איש, הפעלות לאחיינים ביניהן תחרות ריצה בשקים, הטלת נר בבקבוק וטיול טרקטורונים בחצר של סבא וסבתא. כמובן שפרסים לכל הזוכים (וכולם זכו, יותר מפעם אחת) ופרסי תנחומים למפסידים. וכמעט שכחתי: סרט יומולדת שלוש שהיא ערכה ימים כלילות, עם כמה גרסאות שלא הצליחו לעלות על דיסק ואני נזעקתי למצוא פתרונות.
חשבתי שסיימנו, אבל טעיתי. שבועיים אחר כך חגגנו את יום ההולדת של עלמה גם בגן. בתומי חשבתי שנסתפק בתכנית האמנותית של הגננות הבאמת מדהימות של גן "אמא אווזה". אבל לא. ארוחת בוקר מושקעת הוגשה לילדים (ותודה אדירה לסבתוש), עוגת פיות מהממת שנחטפה מהר (ושוב תודה לסבתוש האחת והיחידה), ועוד עוגת שוקולד קטנה למקרה שהגדולה לא תספיק לכולם.
גם במקרה הזה ההכנות התחילו שבוע לפני כן. בגן שלנו צריך להכין פלקט עם תמונות של עלמה. אשתי, אהובתי, טירופי, כמובן חייבת להיות המהדרין שבמהדרין. היא שלחה אותי לפתח 100 תמונות בערך, מתוכן בחרה 20 והדביקה אותם על קאפה (גם אותה אני נשלחתי לקנות). לכל תמונה כותרת וכיתוב, ומסביב עיטורים, ששוב, גברת מרתה סטיוארט יכולה רק ללמוד. ואיך לא, הצגה. הפעם "מעשה בחמישה בלונים". היא קנתה חמישה בלוני הליום בכל אחד מצבעי הבלונים שבספר, אותם הפריחה בכל פעם שבלון היה אמור להתפוצץ. הפעם עלמה הייתה בהצגת יחיד והתרגשה מכל רגע. ואיך אפשר בלי מתנות? בסוף ההצגה כל ילד קיבל בלון וכדור.
התינוקת של אבא
פעם עוד נלחמתי בטירוף הזה. לפעמים אני עדיין עושה את זה ומבין בכל פעם מחדש שמדובר במלחמה מיותרת. והאמת, כשהבטתי בעלמה נרגשת ונהנית כל כך, אני מודה שזה היה שווה את זה. קוראים לזה טרפת.
עלמה שלי הקטנה, תודי שסידרתי לך אחלה אמא. קצת מטורפת, אבל מה זה חשוב. כשראיתי אותך בגן, מתרגשת מכל שנייה, הזלתי לחלוחית. פתאום, כשהבנתי שאת בת שלוש, כבר לא נראית לי כזאת תינוקת, הפכת לי לילדה. לפני כמה ימים הסתכלתי על תמונה שלך מהיום שנולדת וחזרתי לאותו רגע של אושר ששינה אותי. הבטחתי לעצמי שלפעמים, כשקשה לי להיות הורה, לחנך, לקלח, לעמול, לקום בלילה עם עיניים טרוטות, אשים את התמונה הזאת מול עיניי ואזכיר לעצמי כמה אושר הכנסת לחיי באותו רגע. וכן, אהובתי הקטנה, בשביל אבא שלך את תמיד תישארי אותה תינוקת קטנה.