אחד הזכרונות הכי חזקים שיש לי מאמא שלי, זו שיחה שהיתה לנו כשהייתי בגיל ההתבגרות. כילדים וכמתבגרים, אני ואחותי הוצאנו הרבה מקפריזות הנעורים שלנו עליה. אני זוכר שהייתי מבקש סליחה לא הרבה זמן אחר כך, אבל אף פעם לא הבנתי איך היא יכולה לקבל את זה בכל פעם מחדש. מביטה בנו, רואה דרך העיניים שלנו שעובר עלינו משהו אחר שממש לא קשור אליה, ומקבלת אותנו בשקט. פעם אחת, באיזו נסיעה יחד במכונית, שאלתי אותה, "אבל אמא, למה את לא מתעצבנת בחזרה? למה את לא כועסת עלינו שאנחנו מתנהגים ככה?". היא השיבה באופן הכי ברור מאליו, "מה זאת אומרת? אתם הילדים שלי. אני אמא שלכם. אני מעדיפה שתוציאו את זה בבית מאשר בחוץ". באותו רגע הבנתי שהיא מכילה אותנו. עד הסוף. עד היום. ואני חושב שאין שיעור גדול יותר שקיבלתי ממנה בחינוך ילדים.
זה גרם לי להבין שתמיד יהיה לי מקום בעולם הזה. תמיד. ואין דבר חשוב מהידיעה הזו לילד, לא משנה בן כמה הוא וגם אם כבר יש לו משפחה משלו. הידיעה הזו גורמת לאותו ילד להרגיש בטוח. להרגיש שתמיד תהיה לו רשת שתפרוס זרועותיה ותתפוס אותו. והביטחון הזה בונה אותך. הביטחון הזה גורם לך להיות מאושר בעולם הזה. הוא גורם לך להאמין שאתה תהיה טוב בכל מה שתבחר לעשות. שאתה בחיים לא תיפול.
התחושה הזו חוזרת אליי בכל פעם שאני נכנס לבית הוריי. וזה אומר לפחות שלוש פעמים בשבוע. ולשם נכנסים גם כל הנכדים אפילו יותר משלוש פעמים בשבוע. גם אותם ואת כל התהפוכות הנפשיות שהם עוברים יש מי שיכיל. תמיד. ובכל פעם שאני מכורבל בתוך הבית הזה אני מרגיש בטוח. העולם המטורף שאנחנו חיים בו, הלחצים מהעבודה, הטירוף עם הילדים – כולם נותרים בחוץ לכמה דקות או שעות של טעינת אנרגיה מחודשת. לעיניים מכילות. לאמא.
קונסיליירי, מטפלת ומרימה לגרפעסים
כמה דברים על אמא שלי: כשאחת לכמה זמן הייתי חוזר מבית הספר עם ציון נמוך, ידעתי שהיא הולכת להגיד לי "זה בסדר, קורה. אני יודעת שבפעם הבאה תצליח". כשחבר שלי הצטרף אליי לטיול בהודו חודש אחרי שאני טסתי, היא הכינה לי את הקציצות שאני אוהב, העבירה לו בקופסה וביקשה ממנו שיכניס את זה למקפיא ליום שלם כך שזה יגיע אליי מופשר ולא מקולקל. כשעלמה, בתי הבכורה נולדה, גרנו באותה תקופה ביחידת דיור מעל הוריי. במשך חודש שלם מאז הלידה, בכל יום, בשעה ארבע וחצי לפנות בבוקר, כששמעה אותה מתעוררת בבכי היתה מחכה שמלי תסיים להניק ולוקחת אותה לסבב של הרמה לגרעפס, הרגעת גזים ומרדימה אותה בחדר בביתה. כך דאגה לתת לנו ארבע שעות רצופות של שקט ומנוחה. היא המטפלת של נועם, היתה המטפלת של עלמה (עד גיל שנתיים כמעט!), קודם עוד הספיקה לעשות את זה עם שני נכדים נוספים, ובקרוב תחליף את הבן שלי עם אחיין שלי. וזה מרגש ומדהים אותי בכל פעם מחדש.
היא גם הקונסליירי של משפחתה הענפה שכוללת 9 אחיות ושני אחים, הפסיכולוגית, הכלכלנית והמנהיגה הרוחנית. הכל שם עובר דרכה. הטלפון שלה מצלצל משש בבוקר ועד עשר בלילה. אחרי הכל, מישהו צריך לנהל את העולם. אני ואחותי מתייעצים איתה כמעט על הכל, דואגים להעביר לה בכל בוקר דיווח איך הילדים ישנו וכמה, וממש עכשיו היא גם חושבת לעצמה למה הוא לא כתב פה גם על אבא שלי שעושה הכל לצידה. גם אבא שלי גדול מהחיים, אבל אמא, הפעם זה רק עלייך.
הטור הזה הוא שלך אמא. והאמת, שאני דוחה אותו כבר המון זמן. חיכיתי תמיד לרגע הנכון, או לפחות לאיזה טריגר, כדי שבאמת לא תהיה ברירה ואקבל את האומץ לכתוב אותו. המילים הנכונות פשוט חייבות לצאת הפעם. כל מילה צריכה להיחקק עמוק עמוק בתוך הלב שלה. כי אם אין מספיק מילים להודות לה, אז לפחות שכל מילה תפגע בול. אז אמא שלי חגגה השבוע יום הולדת וזה נראה לי כמו טריגר מתאים. ואני רוצה שתביני מה זה אומר להיות הבן שלך.
תודה, סליחה, אני אוהב אותך
לפני שנה בערך נפטרה אמא של חבר רחוק שלי, אדם שאני מאוד אוהב. היה לי חשוב להגיע להלוויה. לא יכולתי להפסיק לבכות במשך כל אותם צהרי שישי גשומים. מאז, הבטחתי לעצמי שאגרום לאמא שלי להבין מהי ועד כמה היא בשבילי. שהגיע הזמן שלי לגרום לה להרגיש הכי נאהבת בעולם.
אני אומר בכל יום לאמא שלי תודה על מה שהיא עושה עבורי, גם סליחה אם פגעתי, מברר אם אני פועל לפי הקוד האתי שהיא חינכה אותי על ברכיו, וכן, גם האם אני בן מספיק טוב. ביום שאמא שלי כבר לא תהיה איתי, אני רוצה שהיא תצא מכאן בידיעה שהיא היתה האמא הכי טובה עבורי. גם עבור אחותי. וגם עבור עוד כמה נפשות בעולם הזה שהיו צריכות אותה. מישהו שיכיל אותן. והן מצאו, ובזכות זה המשיכו טובות יותר בעולם הזה. בזכותך אמא.