צעד ראשון: הכרזה על יציאה
בתחילת השבוע הזה הבנתי שאני חייב לצאת. חייב. הפעם לא עם בת הזוג אלא עם חברים. ללכת לבר ולשתות בלי סוף. טוב, נו, בירה וצ'ייסר. טוב, נו, היום הם כבר יפילו אותי, אז רק בירה. טוב, נו, קפה בבית קפה. אבל חייב לצאת, להתאוורר.
"ממי, אני יוצא ביום חמישי", אני מכריז ומוודא שבמקרה אין לה/לי/לנו תכניות אחרות שלא הייתי מודע אליהן.
"תהנה ממי", היא משיבה וחותמת בזאת על הפס.
צעד שני: חיפוש הבילוי האולטימטיבי
בר זה נחמד וכיפי, אבל תכל'ס, כבר אין לנו יותר מדי מה לחפש שם. אז אחד הבילויים המועדפים על גברים נשואים הוא ערב פוקר. בירות, ויסקי, פיצה, ז'יטונים, הרבה צחוק, שיחות שלא קשורות לילדים (עאלק), קצת אגו גברי על השולחן והנה ערב שכולו הנאה צרופה עד הז'יטון האחרון. מה עושים? מרימים הודעה בקבוצת הוואטס-אפ "קבוצת הפוקר שלנו". אגב, כל השמות בטור בדויים לגמרי. אין לי בעיה לחשוף את החברים שלי, אבל עם הנשים שלהן אני לא מתעסק):
אני: "מה קורה, משחקים השבוע?".
בחצי השעה הראשונה יש דממה. אף אחד לא עונה. משחק הפוקר שלנו מתחיל כבר בטלפון, מעין משחק מקדים אם תרצו, בו כל אחד מפחד להעלות את הסכום כי הוא לא יודע איזו תגובת שרשרת זה יביא. ממש כמו בעסקי הנדל"ן, כולם יושבים על הגדר ורוצים לראות לאן הרוח נושבת לפני שבכלל יש טעם לשרוף בקשת פס מהאישה. כי אם היא תאשר אבל בסוף אין מספיק ידיים, הפס הזה עדיין יירשם בספרי הפסים. ואחד שיגיד לי שהנשים שלנו שתלטניות ושזה לא ככה אצלו. נראה אותך אומר את זה לאשתך. וכן, חוץ מזה, זה מה שגברים אמיתיים עושים, מתחשבים.
גברי: "יאללה, אני בפנים".
יוסי: "בפנים בפנים?! או שוב תבריז ברגע האחרון כי בדיוק התחלתם תהליך שינה לילדה?".
ג'וני: "אני צריך לבדוק. יש מצב שאשתי הזמינה לנו כרטיסים לסרט".
אבא אנונימי 1: "אני בפנים, אבל יכול רק מתשע וחצי, חייב לסיים כמה דברים בעבודה".
אבא אנונימי (וטרי) 2: "ואני יכול עד אחת וחצי, אז מתחילה המשמרת שלי עם הגזים של הילד".
יום חמישי בבוקר. תמונת המכ"ם אומרת שמשחק כנראה לא עומד להתרחש השבוע. מושג החבר'ה הולך ונעלם כשאתה הופך לאבא, כי להגיע למצב שבו כולם נפגשים הפך לאתגר כמעט בלתי אפשרי.
צעד שלישי: חבר טוב
אם לא הולך עם כולם, אז תמיד אפשר לצאת עם איזה חבר טוב או שניים, אלו שאישרו כבר יציאה ב"קבוצת הפוקר שלנו", לא? על הנייר נשמע פשוט, המציאות, כמו תמיד, מורכבת הרבה יותר. וככה, ביום חמישי בבוקר, אני עובר לקבוצת הוואטסאפ המצומצמת יותר.
אני: "אז מה? נצא בכל זאת לבירה?!".
ג'וני: "יאללה, אני זורם".
גברי: "אני מוותר, בהזדמנות אחרת".
אני: "אבל אתמול כבר קיבלת פס".
גברי: "כן, אבל מעדיף לשמור אותו לערב פוקר בשבוע הבא".
אני: "טוב. אז ג'וני, נצא שנינו?".
ג'וני: "סבבה, נדבר בערב".
יודעים מה קורה בערב, אחרי שהשכבתם את הילדים לישון, סגרתם שבוע מטורף בעבודה והתיישבתם מול הטלוויזיה רק כדי לנוח לרגע אחד?
הודעה מג'וני: "שומע אחי, אני גמור". אז זה.
צעד רביעי: חבר מהשכונה
חמישי בערב, אני עדיין לא מוותר. עוד נותרו כמה חברים טובים שאני מת לראות שגרים בתל אביב. העניין הוא שהעיר הגדולה נראית מאוד רחוקה אחרי שיצאת ממנה. אבל יש עוד אפשרות, חבר מהשכונה, זה שאתה נפגש איתו בדרך כלל עם בנות הזוג והילדים.
אני: "מה קורה, אחי? תגיד, בא לך לצאת לבירה?".
הוא: "יודע מה, יאללה מתאים. עוד איזה חצי שעה?".
על פניו, נראה שיש ישועה. איזה כיף, יוצאים היום! מצד שני, פתאום צצות מחשבות בסגנון "על מה נדבר?", הרי אף פעם לא נפגשנו בלי הילדים והנשים. העניין הוא ששני הצדדים חושבים בדיוק את אותו הדבר.
אני: "שומע, אמורה להיות תכנית מה זה מעניינת של עובדה. נראה לי שאשאר".
הוא: "כן, גם אני רציתי לראות. אז בפעם אחרת".
על מי אנחנו עובדים, מראש זה היה מוזר מדי.
צעד חמישי: החבר הרווק
טוב, נראה שנמצאה ההזדמנות המצויינת להיפגש עם החבר התל אביבי שלך, בין הבודדים שעוד נשארו בעיר, זה שאתה מת לראות כבר מלא זמן אבל פשוט לא יוצא כי בשעות שהוא מתעורר אתה הולך לישון ולהיפך. האמת, מתאים לי אש. נשחזר את הימים הטובים, ננשום את האוויר המפויח אבל מלא הקסם של העיר, נרגיש קצת צעירים לערב אחד. אז מה אם יקח חצי שעה להגיע ועוד רבע שעה למצוא חניון פנוי, שלא לדבר על זה שאחזור מאוד מאוחר וכנראה גם אקום מאוד מוקדם, וסיכוי גבוה שגם באמצע הלילה? אני זורם.
אני: "מה קורה, דביל? בא לך לצאת היום".
הוא: "וואי, מתאים אש, הרבה זמן לא התראינו".
אני: "אז יאללה, שעה אני אצלך?".
הוא: "אני אגיד לך מה, קבעתי עם איזו מישהי. אבל אם אתה אומר לי שאתה בא בטוח, אני מבטל".
אני נבהל קצת מהאחריות הכבדה, ועם כל הכבוד לזה שלא התראינו מלא זמן, קצת קשה לי לקחת חיים למי שעוד נותרו לו. אני אפגוש אותו כנראה ביום שיחליט ליפול ברשת ההתמסדות.
צעד אחרון: המחווה השקרית
אני: "ממי, שומעת, אני לא יוצא בסוף היום".
היא: "למה ממי, מה קרה? אמרת שבא לך".
אני: "סתם, בא לי להיות קצת בבית".
אחרי הכל, גם אני צריך לשמור על הפס שלי.
*כל השמות בטור בדויים, גם שלי ושל אשתי. כמו כן, אין שום קשר בין הכתוב לבין המציאות.