שלא יעבדו עליכם, זו הפנטזיה האבהית של כל גבר. ואתה לא רוצה שזה ייסדק. אבל רק כשאתה אבא אתה רואה אותם, את הסדקים הקטנים. אתה מבין שאותו אבא חשש לפעמים, שהתשובה לא תמיד היתה לנגד עיניו, שהיו רגעים שהוא פקפק בדרך שלו, שליבו נמס ברגעים קטנים של אבהות. האבהות שלנו מורכבת מרגעים כאלו, רגעים קטנים של גאווה והתרגשות. עזבו רגע את אלו הברורים מאליהם: לידה, צעד ראשון, נשיקה הראשונה, כשהם אומרים לראשונה אבא (אפילו שהם בעצם מתכוונים לאמא). יש עוד כמה רגעים לא פחות מרגשים שגברים לא מדברים עליהם.
יום הולדת שנה. בסוף השבוע שעבר, נועם, הבן שלי, חגג יום הולדת ראשון. התרגשתי. זה התחיל כבר חודש לפני כן. לא יודע למה, אבל ביום הולדת שנה יש משהו קסום. הייתי כל כך גאה בבן שלי. זה היה כך גם ביום ההולדת הראשון של עלמה. ניסיתי להבין את זה, אבל לא מצאתי תשובה. אולי זו בכלל גאווה אישית של ההורים, שהנה עשינו את זה, עברנו שנה עם המון עליות ומורדות. אולי זה גיל שמסמל את המעבר מינקות לילד של ממש. אבל אנחנו גברים, אז למה להתעכב על הסיבות.
יום ראשון בגן. אתה משאיר אותו בגן, נותן לו נשיקה מהוססת, הולך, ורגע לפני שאתה יוצא מהשער העיניים שלך מתמלאות לחלוחיות. בגלל שהוא התבגר, בגלל שהוא ילד גדול, בגלל שהוא כרגע נתון לטיפולם של אחרים, בגלל שזה צעד ראשון שלו לבד בעולם הגדול, בגלל רגשות האשם, בגלל שאתה מבין שמה שקורה שם לא נתון ממש לשליטתך, בגלל שאז אתה מבין עד כמה אתה כל עולמו. כשהוא מסתכל עליך הולך בעיניים קוראות, אתה מבין שבך הוא נותן את תקוותו. שתדאג לו, שתשמור עליו, שתעשה כל שאתה יכול כדי שיהיה לו טוב. ואז אתה הולך.
כשהיא נרדמת באוטו. מלבד האושר הצרוף בידיעה שהעברת עוד הרדמה שעלולה לעיתים להיות מתישה – כשאתה נושא אותה בידיך ממושב הבטיחות למיטה, כולה מתמסרת לך. הראש שלה שמוט על כתפיך, הידיים שלה כרוכות סביב צווארך ואתה מרגיש אז באמת שאתה כל עולמה. אני לא זוכר מה היה זיכרון הילדות הראשון שלי, אבל אני בהחלט זוכר שאבא שלי נשא אותי ככה יותר מפעם אחת. אפילו הייתי ער לכמה רגעים, אבל העמדתי פני ישן כדי שזה לא ייגמר. וכשאתה עושה את זה לבת שלך, אתה מרגיש שהפכת לאותו אבא, אבא שלך.
כשהיא חופרת. לפני חצי שנה בערך, כשלעלמה מלאו שלוש, משהו קרה. היא הפכה להיות מפעוטה לילדה. וזה מרגש אותי בכל פעם מחדש. כל משפט שלה, כל שיחה, כל הבעה שלה מקסימה. ובכל פעם היא פותחת אותם במילה אבא. "אבא, אתה יודע שנועם עוד לא יודע לדבר, אז אני מלמדת אותו", "אבא, אתה יודע שהיום בגן אני בכיתי", "אבא, אתה יודע שספיידרמן הוא הכי חזק", "אבא, אני רוצה להגיד לך משהו: אני אוהבת אותך". אז הפעם הראשונה שהם אומרים אבא באמת מרגשת, אבל לא כמו הפעמים שהם חופרים לך בלי הפסקה ומתחילים במילה אבא.
גאווה אבהית. בתחילת השבוע התרחש רגע אבהי שכל אבא במדינה התרגש ממנו, גם אם הוא אוהד הפועל. בנו של טייריס רייס, השחקן שהביא למכבי תל אביב את גביע אירופה, חיבק את אבא שלו שמגדל אותו לבדו כל כך חזק, בדיוק כשזה קיבל את תואר ה-MVP. אני לא קורא מחשבות, אבל אני די בטוח שהוא חשב לעצמו: "אתה רואה את הגביע הזה, הוא בשבילך". כל הגביע הגדול הזה התגמד לאותו רגע שבו ילד מחבק את אבא שלו חיבוק שמראה לו עד כמה הוא כל עולמו. כי עם כמה שאנחנו רוצים להתגאות בילדים שלנו, חשוב לנו לא פחות שהם יתגאו בנו.
לפעמים, המציאות גורמת לנו לשים את כל הרומנטיקה הזו בפרופורציה. העבודה, הפרנסה, המקלחת-ארוחת ערב-פיפי ולישון (ולקום עוד איזה פעם או שתיים בלילה). ובדיוק כמו רייס, שאני בטוח שהוא עובר רגעים לא פשוטים עם הבן שלו בו אותה מציאות טופחת לו בפנים, אתה מבין שאתה חי בשביל הרגעים האלו. באותו רגע אתה מרשה לעצמך להשתפך לנבכי הרומנטיקה. ולהיות גאה בילדים שלך. וגם באבא שלך.