תנו לי לספר לכם משהו על אמא שלי: בגיל 40 פלוס, כשהיא ואבא שלי התגרשו, עברנו לגור רק שתינו יחד, והדבר היחיד שהיא ידעה לעשות במטבח היה לפתוח קופסת שימורים, לשפוך אותה לסיר ולהוסיף כמות כפולה של מים. ככה חיינו, וכבר נוצר הוויי שלם בבית סביב מרקי הקופסא האלה – הפטריות היה האהוב ביותר, למרק השעועית היה צריך מצב רוח מסויים ואת הירקות היינו קונות בשביל הגיוון (אבל תמיד היה מבאס כשהוא היה היחיד שנשאר).
אפשר לאהוב גם בטלפון
כפי שהבנתם, להיות בבית ולבשל ארוחה חמה לכל המשפחה לא היה ממש הקטע של אמא שלי. כבר כשהייתי בת שבועיים היא ארזה את הציצי, הכניסה את הבטן וחזרה לעבודה. היא הייתה שחקנית, במאית ומנהלת תיאטרון. קריירה תמיד הייתה חלק נוכח ושליט בחיים שלה ושלנו. היא יצאה מהבית בחמש וחצי בבוקר כדי להגיע לתל אביב לפני הפקקים, והייתה חוזרת רק בערב. כשהייתה בבית, הטלפון היה מולחם לאוזן שלה, בלילות הייתה נשארת ערה לכתוב ולתכנן, וכשהייתה להוריי (כשעוד חיו ביחד) הזדמנות להוסיף חדר לבית – היה זה משרד חדש בשבילה, ולא חדר ילדים נוסף.
אבל לפני שאתם שולפים את הממחטות ומרחמים על ילדותי העשוקה והעזובה, דעו לכם כי חום ואהבה זה עניין של אישיות ולא פונקציה של זמן. כדי להיות הורה טוב לא צריך להיות שם כל הזמן, צריך להיות שם בזמן שחשוב. אז היא אמנם הייתה נרדמת בערבי הכיתה שלי, ואיחרה לטקס הסיום שלי בצבא, אבל כשדיברנו בטלפון, היא תמיד ידעה לשאול מה קרה כשאני עדיין לא הבחנתי שקרה לי משהו. ואז כל העולם שלה מסביב נעלם, ורק אני הייתי חשובה. וכך זה גם היום. וכך זה יישאר תמיד – אני יודעת שאני הדבר הכי חשוב לה בעולם.
כבן אדם מבוגר, המסתכל לאחור בפרספקטיבה, אני שמחה שהיא מימשה את עצמה. מההיעדרויות שלה הפכתי ליותר עצמאית ולאדם בעל תושייה שיכול ויודע לדאוג לעצמו. הביטחון שהיה לה בי שאהיה בסדר עיצב אותי כאדם עם ביטחון עצמי, לא תלוי. והכי חשוב – כמו אמא שלי גם אני רוצה לממש את עצמי עד הסוף, בלי קשר למוסכמות חברתיות, דרך קריירה או תחביב או אולי כאמא – אבל למצוא אושר.
חשוב להבין כי הבחירות שעשתה והשעות הארוכות, לא נבעו מחוסר ברירה או מלחץ כלכלי – היא אדם שהעבודה שלו היא גם התחביב שלו, גם האהבה שלו וגם המהות שלו. היא השקיעה שם את כל האנרגיה והכישרון, אבל לא פחות מכך היא גם אהבה וחיזקה את הילדים שלה.
לכל אמא יש דרך משלה
אמא לימדה אותי שילדים הם לא תירוץ לעצור הכל, וכמה חשוב לשמור על זהות אינדיווידואלית מחוץ להגדרות הסטטוס של זוגיות ומשפחה. לא מזמן נשמעו המון ביקורות על התנהלותה של מנכ"לית יאהו, מריסה מאייר, שממש כמו אמא שלי החליטה אחרי שבועיים לחזור לעבודה. "היא מוותרת על הזכות להיות אמא", נאמר עליה, "ההחלטה הזו תגרום לה לרגשות אשם עד סוף חייה", "היא לא תוכל כבר לתקן את הנזק לילד", ועוד ועוד. ובכן, ניוז פלאש: הניסוי הצליח! אפשר לגדל ילד מאושר ולהמשיך להיות אדם מסופק מהחיים.
היחסים שלי עם אמי אינם אידיאליים, רחוק מכך, ומשיחות כנות איתה אני יודעת שלעיתים היא מרגישה חרטה על דברים שהפסידה. עם זאת, אם הייתה מקבלת הזדמנות להתחיל הכל מחדש סביר שהייתה בוחרת שוב באותה הדרך, כי זה הטבע שלה. והטבע גם דואג לאיזון, ולאבא שיהיה פנוי במקומה להשתתף בחזרות לריקוד הורים וילדים ביום העצמאות (וכנראה שעל זה הוא לא יסלח לה). ואת ההזדמנות השנייה אמא מקבלת עם הנכדים. ואני לא מתכוונת הזדמנות שנייה ביחסים בינה לבינם, אלא בעזרה שלה לנו – לילדים שלנו. היא עוזבת הכל כשצריך לבוא לעזור, תומכת ומקבלת בשתיקה יחסית את ההחלטות שלא ממש לרוחה.
להיות שם בשביל אדם אהוב, לתמוך בו ולהרעיף עליו חיזוקים אפשר רק ממקום חזק, טוב ומאושר. נוטים להסתכל על אמהות שהלכו בדרכים שונות ככאלו שבחרו כך או אחרת ולהשוות ביניהן. זה טפשי כמו להשוות בין מזלג למאוורר. אין פה עניין של בחירות, יש פה עניין של אישיות שונה לכל אישה בלי קשר להיותה אם. ביום שאמא שלי תפסיק להתרוצץ ולעבוד – היא כנראה תפסיק לנשום, ואני רוצה אותה חיה ואוהבת ומחבקת גם מרחוק, וגם עם הבישול הבינוני.