כשהייתי בכיתה ג', המורה הזעיקה את אמא שלי לשיחה ואמרה לה: "אלונה היא לא בת, היא בן. את חייבת לעשות משהו עם זה לפני שיהיה מאוחר מדי". למזלי, אמא שלי גידלה אותנו בבית שאפשר להיות בו מי שאתה. לא הייתי "בן" ולא הייתי "בת". הייתי אלונה. אהבתי לטפס על עצים, אהבתי להשתולל ולהיפצע, אהבתי חבישות גדולות (ואם אפשר כמה שיותר מלאות ביוד ופולידין – יותר טוב), אהבתי לשחק עם הבנים בכדור, אהבתי לפרק שעונים ולשחק בטרקטורים ואהבתי את הבנים. האם הייתי בן? האנטומיה של הגוף שלי תעיד שהייתי (ונותרתי) בת לכל דבר.
היום כבוגרת, נותרתי אותה אלונה. עדיין אוהבת לטפס על עצים ביחד עם בניי, אוהבת להתרוצץ ולהשתולל, פחות אוהבת להיפצע אבל זה קורה די הרבה לצערי, מאוד אוהבת חבישות גרנדיוזיות (אם אפשר גבס אז בכלל נפלא) וטוב לי עם זה. לא נתתי למוסכמות לעצב את דרכי ולא אתן להן לעצב את דרכי ילדיי.
לי יש ארבעה בנים ותרשו לי לפוצץ לכם את הבועה. "בן" זה לא פס ייצור. יש לי בן אחד שמתאים לסטראוטיפ שכולנו גדלנו עליו – אתם בטח מכירים אותו בעל פה, הבן הזה שתמיד תתפסו אותו עם כדור וחליפת ג'ודו, עם שיער קצר שחולה על כדורגל. ויש לי בן אחר שמתאים להיפך הגמור.
אמא, מה זה הומו?
השבוע בני הבכור, שחק בן העשר, ואני נסענו לחוג כשהוא פתאום שאל אותי: "אמי, מה זה הומו?". חשבתי שזה כבר גיל שהוא בהחלט יכול להבין את העולם כפי שהוא. שאלתי אותו אם הוא יודע את התשובה ורק בודק איתי אם היא נכונה או שהוא לא יודע כלום על ההגדרה.
"אני חושב שזה בן שמתחתן עם בן".
"זה נכון. למה אתה שואל?".
"כי כמה ילדים קיללו ילד אחד 'הומו' ורציתי לדעת אם זה לא בסדר להתחתן עם בנים ובגלל זה זאת קללה".
קודם כל נשמתי לרווחה. במקום לכעוס על אותם ילדים, התענגתי על מוח צעיר שמטיל ספק בדברים ולא צועד כעדר אחרי כולם. הסברתי לו קודם את המשמעות הלשונית של המילה הומו. נתתי דוגמאות כמו הומוגני ואחרות ושאלתי אותו אם עכשיו הוא מבין למה אומרים "הומו".
- "כן. כי הם זוג מאותו מין".
- "נכון מאוד. וזה לא בסדר וגם לא לא בסדר. זה נורמלי לגמרי כמו שלך יש שיער צהוב".
- "מה זאת אומרת?" הוא שאל מבולבל מהדוגמה שלא הייתה קשורה לחלוטין לנושא השיחה שלנו.
- "זאת אומרת שאין לך שליטה על זה שיש לך שיער צהוב כמו שלהומו אין שליטה על זה שהוא אוהב בנים".
- "אבל יש לי שליטה", התחכם המוח הצעיר שיצרתי. "אני יכול לצבוע שיער".
שמחתי שנפל במלכודת שטמנתי לו ושאלתי: "וזה ישנה את הצבע שלו?".
- "כן".
- "ואם תצבע הרבה מאוד שנים עד שתתעייף ותפסיק. באיזה צבע השיער שלך יהיה?".
- "צהוב".
- "אם הומו יחליט לצבוע את עצמו ויעשה כאילו הוא אוהב בנות, זה לא ישנה את מה שהוא. גם אם רק אחרי הרבה זמן הוא יחליט להיות הוא. והוא אוהב בנים. זה יעזור לו לעשות הצגה? זה ישנה את העובדה שהוא אוהב בנים?".
- "לא", הוא ענה. חשוב היה לי לא להשאיר מקום לשתיקה ומחשבות. זה היה הרגע המתאים ביותר להרחיב ולהשרות בו את התחושה שבה אני גדלתי. את ההרגשה שמותר וחשוב שכל אחד יהיה בדיוק מה שהוא רוצה להיות.
- "שחק שלי, במשפחה שלנו הכל מקובל מלבד לשקר. לא לאחרים ולא לעצמך".
- "הבנתי, תפסיקי לחפור. בסך הכל רציתי לדעת מה זה הומו".
אז יש לי ארבעה בנים! שניים שאוהבים כדורסל, אחד שאוהב כדורגל, ארבעה שאוהבים לצייר, אחד שאוהב לטפס, אחד שאוהב לעצב שמלות, ארבעה שאוהבים משחקי מחשב, שניים שנצמדים רק לבנות, אחד שנצמד רק לבנים ואחד שלא בוחל במין חבריו. יש לי ארבעה בנים ולכל אחד אהבות ורצונות משלו. אני את החלק שלי כבר עשיתי. הוספתי ארבעה יצורים חדשים לעולם. אדאג לשלומם, לרווחתם, לחינוכם ובריאותם עד רגעי האחרונים. על צורת החיים שבה יבחרו לחיות אין לי שליטה וגם לא העדפה. אוכל רק לקוות שכולכם תחליטו את זה ביחד איתי ושבעוד עשור "הומו" כבר לא תהיה קללה אלא דרך חיים כמו כל דרך אחרת.