גאי, בעלי המתוק, היה מאושר גם כן. לא עניין אותו בשלב הזה אם נתחיל עם בן או בת, העיקר שמתישהו בהמשך הדרך תגיעה גם הנסיכה. בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה, בני הבכור היה אז בן חצי שנה וגאי גוייס לתקופה של כחודש. כשחזר מהקרב, היו דרושים לנו בדיוק יומיים בכדי להיכנס להריון. הפעם היו אלה תאומים. שניים. בנים. זהים.
כשהתאומים נולדו הייתי מאושרת. ידעתי מה יש לי בבית, ידעתי עם מה אני הולכת להתמודד, ידעתי שאני נהנית בתפקיד האם לבנים וידעתי שיהיה נפלא ביחד. גאי, לעומת זאת, היה מאושר טיפה פחות. חלום הנסיכה פתאום נעשה פחות מוחשי. עם זאת, ההריון עם התאומים היה רצוף סכנות וסיבוכים ובשלב זה כל מה שהעסיק אותנו היה תינוקות בריאים. זה הספיק לנו. והם הגיעו, בריאים וקטנטנים לאח "גדול" בן שנה וחודש שהמתין לבואם.
כשהבכור היה בן שלוש והתאומים בני שנתיים נכנסתי להריון בשלישית. הפעם החלטנו שאנחנו לא רוצים לדעת את מין התינוק, למרות שעמוק בפנים ידעתי. ידעתי שאפשר לסמוך על הגוף שלי שיזמן לי רק מה שטוב לי ולי? לי כאמור הכי טוב כשאני מוקפת גברברים חמודים. גאי מצדו היה בטוח שהפעם ממתינה בפנים הנסיכה שייחל לה כל כך. זאת שיוכל לעשות לה צמות, ונעים בגב וביחד יוכלו לשגע את אמא מבוקר ועד ליל.
"ראית מה שאני ראיתי?" הוא אישר והמשכנו לשתוק
את הבדיקות הראשונות עברנו מבלי לדעת את מין התינוק, אך לסקירת המערכות המורחבת הגענו עם חמותי. זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא הוזמנה לסקירה כזאת למרות שהיה זה הנכד/ה ה-13 שלה. הסקירה עברה בשלום אבל אני ראיתי משהו. ראיתי משהו בין רגל ימין לרגל שמאל ולא נראה לי שזאת עוד רגל קטנה. ראיתי משהו אבל שתקתי. יצאנו מחדר הרופא בשקט מוחלט וצעדנו לכיוון המעלית.
לא המשכנו לדבר על העניין עד השלבים האחרונים של ההריון בהם הרופא פלט וגילה לי שאכן מדובר בבן נוסף. בן רביעי. אני יודעת שזה לא יפה כיוון שבעלי רצה אחרת אבל כשבן הזקונים שלי נולד זה כל מה שרציתי. עוד בן.
בתורה כתוב "אם הבנים שמחה" ואני שמחה. כששואלים אותי אם אני לא רוצה בת, אני עונה מכל הלב ובכנות שהמופרעת ההורמונאלית היחידה בבית זאת אני ובשום פנים ואופן לא אסכים לוותר על התואר הזה. אני בטוחה שאף אחד לא מאמין לי כשאני טוענת שטוב לי ככה. למעשה, אני רואה את גלגולי העיניים של חברותי כשהן משכנעות אותי ואומרות לי שאני חייבת בת אחת לפחות.
"בת היא בשבילך, את לא מבינה מה את מפסידה", הן אומרות בדיוק אחרי שסיימו לספר לי על המריבה שהייתה להן הבוקר עם הנסיכה הפרטית שלהן שארכה רבע שעה והסתכמה בחולצה המסויימת הוורודה של הלו קיטי ונצחון מוחץ של הרודנית הקטנה.
אין לי סבלנות לדברים של בנות ומעולם לא היתה לי. גם כשהייתי בכיתה א' שיחקתי רק עם הבנים וגם בכיתה ח'. וגם בצבא. וגם בלימודים. מעולה לא התאפרתי (בעיקר מתוך חוסר הסבלנות שלי לתהליך האיפור ולהסרתו). זה לא שאני לא אוהבת את המראה המאופר. בפעמים הבודדות שאיפרו אותי, אהבתי מאוד את התוצאה. אני פשוט לא רואה את עצמי מבלה שעות מול המראה לפני שאצא מהבית או מבזבזת רבע שעה על הסרת האיפור ושטיפת הפנים לפני השינה.
ואילו הייתה לי ילדה והיא הייתה מבקשת ממני לשחק עם האיפור שלי, הייתי נאלצת לומר לה שאין לי. ואם הייתה מבקשת לשחק עם התכשיטים שלי, שוב הייתי מאכזבת אותה ומסבירה לה שהתכשיט היחיד הוא טבעת הנישואים שלי והוא מחוץ לתחום. ואם היא תגזים ותבקש לשחק עם מאגר הנעליים (הלא מבוטל) שברשותי, אאלץ לומר לה שזאת השריטה של אמא ושאני לא מרשה להתקרב אל מגירת הנעליים. יש דברים שחזקים ממני.
ואולי תצא לך בת כמוך?
