אחד מזיכרונות הילדות שהבהירו לי מה המשמעות של לגדל בנים (ורק בנים) וכמה זה שונה מגידול בנות שייך למשחקי האמבטיה שלהם, מלפני כמה שנים. כולם היו בערך באותו שלב התפתחותי, כולם בנים וכולם נכנסו לאותה האמבטיה ביחד. ריח הסבון עם הפרצופים הנקיים והתמימים האלו תמיד הוציא ממני את האמא שבי (וכמובן את המצלמה).
כאמא לארבעה בנים, אף פעם לא ראיתי את הצורך להסביר להם על איבריהם הפרטיים. לפי מיטב הבנתי, גם גברים בשירות המילואים משווים את גודל הבולבולים שלהם, אז למה כשהם קטנים צריך להסביר להם מתי להתבייש ומתי לא? הרי אצלי כולם בנים, אז שייהנו ביחד במקלחת בלי מונולוגים והרצאות מטיפות. עד הפעם ההיא ששמעתי את אחד מהם צועק: "זה שלי, זה שלי". חשבתי לעצמי שכנראה מדובר בחוסר חשק לחלוק את משחקי האמבטיה שלהם אבל כשהגעתי לאמבטיה הבנתי שמדובר במשחקים מסוג אחר לגמרי ונאלמתי דום. זה היה הרגע שזה היכה בי: אין שום קשר למין ילדיי ויש בהחלט צורך אמיתי לנהל איתם את השיחה אודות "הגוף שלי, הגוף שלך".
אחרי המקלחת ישבתי איתם. הגדול היה אז בן שלוש, התאומים בני שנתיים והשיחה התנהלה ברמה בסיסית בלבד. ביחד דיברנו על הגוף שלי, ושלהם, מה נעים ומה לא נעים, מה מותר ומה אסור. בערב שלמחרת לא היו צעקות שנשמעו מחשידות מחדר האמבטיה. רק משחקים בריאים. ישבתי בשקט מחוץ לאמבטיה והייתי גאה על שיחה מוצלחת שהניבה תוצאות מידיות, עד שצלצול הטלפון הפר את שלוותי. מעבר לקו הייתה מנהלת המעון בו למדו הילדים.
היא התקשרה לספר לי שאמא של אחת הבנות יצרה קשר בזעם וסיפרה לה שבני הבכור הסביר לבתה בפרטי פרטים איפה נעים ואיפה לא נעים לגעת (וכשאני אומרת "בפרטי פרטים" אני מתכוונת עם הדגמות שחדרו את פרטי הלבוש). היא גם הרחיבה והסבירה שבני הבכור והמלומד אמר ש"אמא לימדה אותי".
ברגעים הראשונים, הזדעזעתי מהמעשה אבל במהרה רציתי להחזיר את השיחה לפרופורציות ולהזכיר לכל הנוגעים בדבר שמדובר בילד בן שלוש. על פי כל היגיון בריא, אין (ולא תהיה בגיל הזה) שום כוונה מינית. מדובר בסקרנות או ברצון להעברת המסר שאני מסרתי לו אתמול בכוונה למנוע מצב שבו מישהו אחר יעשה לה בדיוק את מה שהוא הדגים.
אני מאמינה שאילו הייתה זאת בתי שלי שעליה מישהו מהגן הדגים את המקומות בהם נעים ולא נעים לגעת, הייתי בהחלט מתקשרת להורים ומדברת עם הבת. ככל הנראה גם לא הייתי עוברת להומור שחור באותה מהירות כפי שעברתי בתור אם לבן (אחסוך מכם את הבדיחות שעלו לי באותו הזמן) אבל בהחלט שהייתי ניצבת היטב על המשמר.
אני מניחה שאותה אמא נלחצה מאוד אבל לא מבתה בת השלוש, אלא מהמחשבות שהציפו את ראשה בנוגע לבתה בעוד 13 שנים. אני מניחה שלדמיין את אותה ילדה מתוקה כשתהיה בת 16 ונער שובב יבצע בה את זממו בהחלט יכול להיות משהו שיוצא את ההורים מדעתם ובצדק.
"הדרך הכי טובה לעצור שריפה היא למנוע אותה"
באחד מהשידורים הישירים מאירועי השריפה הקשים שתקפו את המדינה לפני כשלושה שבועות, התראיין כבאי (חתיך) שאמר: "הדרך הכי טובה לעצור שריפה היא למנוע אותה". ואז פתאום הבנתי. בעידן שכל מהדורות החדשות מוצפות בכמות מפחידה של מקרים בהם בכירים במשטרה, בממשלה, בצבא או סתם נערים חרמנים שוכחים לרגע את גבולות הטעם הטוב, האחריות של אימהות הבנים גדולה פי כמה מזאת של אימהות לבנות.
אימהות של בנות בהחלט יכולות (וצריכות) ללמד את בנותיהן איך להגן על עצמן, מה לעשות ומה לא לעשות, מה מותר לאחרים לעשות להן ולהדגיש את חשיבות השמירה על גופן. כל זה טוב ויפה אבל כל אלו הם דרכים לכבות את הבערה כשהיא כבר נדלקה. ומי נדלק? הבנים!
אמהות של בנים צריכות להתמודד עם החומרים הדליקים ולנטרל אותם מבעוד מועד. האחריות הגדולה יותר היא עלינו! אנחנו אלה שיכולות ללמד אותם איך להתנהג עם הבנות. אנחנו יכולות להסביר להם שסגנון לבוש הוא לא הזמנה לנגיעה ולא משנה כמה הוא חשוף. אנחנו יכולות להסביר להם אילו תמונות זה בסדר לצלם ואילו לא. אנחנו יכולות להסביר להם את המשמעות הפלילית של הפצת תמונות חושפניות ברשתות. אנחנו יכולות ללוות אותם כשהם בצעדיהם הראשונים בזוגיות ולעזור להם להתמודד עם הצלחות וכישלונות בצורה שלא תפגע באחרות ואנחנו יכולות ללמד אותם מהו חיזור תמים ונעים ומהו חיזור פולשני ואגרסיבי. מתי מחמאה היא נעימה ומתי היא מטרידה. הרי מי אם לא אנחנו נדע את תשובה לכל אלו?
אנחנו יכולות להביא את השינוי.
פתאום הבנתי איך שיחה אחת עם בני הניעה אותו לפעולה בנושא. נכון, השיחה שהוא קיים עם הילדה מהמעון לא הייתה נעימה אבל אני מבינה שבני בחר להעביר לחברתו שיעור על מה מותר ומה לא אסור. שיעור שלמד ממני וניסה להעביר הלאה לחבר'ה. הכוונה שלו הייתה מדהימה ואת הדרך נשפץ ונחדד בהמשך עד שתהיה מושלמת אבל ראיתי איזה כוח יש לשיחה אחת קטנה שלי איתו.
אז אם אתם הורים, ובמיוחד אימהות לילדים צעירים, כמוני - כדאי שנתחיל כבר עכשיו, מגיל צעיר. ואם הילדים שלכם הם כבר בני נוער, אין ספק שברוב המקרים, תתקבלו בהתנגדות חמורה לניהול שיחה על העניין אבל היי, מה עדיף? שיקראו לכן לכבות שריפה שהבן שלכן כבר הצית?