אחד הדברים הכי מעצבנים שמבוגרים יכולים לעשות הוא להתרפק בגעגועים על העבר ולפלוט את המשפט הכה לעוס: "בזמננו זה לא היה ככה". זה נכון שפעם שיחקנו בחוץ בחצר עד שעת ארוחת הערב, היינו אוכלים פודינג וג'לי לקינוח, לא ידענו מה זה הפרעת קשב וריכוז, הכול היה זול יותר וכל נסיעה ברכבת הייתה חוויה בפני עצמה שוות ערך לטיסה ליוון. מצד שני – אי אפשר להתכחש לעובדה שהיום הרבה יותר נוח. לכולם. מספיק להיזכר בלפחות שלושה מתוך רשימת הדברים הבאה כדי: א) להיזכר בחיוך בילדות ו-ב) להגיד תודה לאלוהים שאנחנו בשנת 2015.
צליל תפוס בטלפון.
זוכרים את הדבר הזה המסתכל הזה? בלי שיחות ממתינות, בלי מענה קולי, בלי סמסים, פשוט תפוס.
הכי מסעיר בטלוויזיה. כמה תמימות
דברים מעצבנים 1.
כשהחוט של שפרפרת הטלפון היה מסתבך בינו ובין עצמו ויוצר קשרים שאי אפשר לפרק ויהיה מה.
דברים מעצבנים 2. כשהטייפ היה מתקלקל ומוציא את הסרט בקסטה. במקרה הטוב היה אפשר לגלגל אותו בחזרה עם עפרון וכלום לא קרה, במקרה הרע – להשלים עם הקול המשובש.
בין שתיים לארבע. שעת מנוחת הצהריים הרשמית, היה אסור להתקשר לאף אחד.
יום מנוחה. משום מה, בימי שלישי כל החנויות היו סגורות.
מה זה לעזאזל?! | תמונת AVI:
You Tube, YouTube
אסימון. חייבים להשיג מישהו בטלפון עכשיו ואתם לא בבית? נסו לחפש את הטלפון הציבורי הקרוב אליכם, ואל תשכחו את המטבע עם החור או כרטיס טלכרט. אבל היי, כמה מלהיב היה לגלות שאפשר לחייג משם ל-144 בחינם!
תקליט. להפוך צד בתקליט כדי לשמוע את שאר השירים שבו. בכלל – פטיפון ותקליטים - מי יודע מה זה עכשיו חוץ מהיפסטרים?
מושב באוטובוס. לא שעכשיו זו חוויה גדולה, אבל פעם המושבים היו עשויים מעור מתקלף ומאוד לא ידידותי לישבן שלנו, ועל גב הפלסטיק שלהם היו כתובות קללות/מסרי אהבה בטיפקס. היום לאנשים יש יותר טקט. הם פשוט פותחים קבוצת וואצאפ ומטנפים את כל העולם.
מכתביות. ברכות מזל טוב בוול? תשכחו מה זה. פעם היינו משקיעים ממש עם כתב יד לא ברור בעליל על מכתביות בריח תות שהיינו שומרים לחברים החשובים באמת. פייר, חבל שכבר אין כאלה היום.
סוכריות דבש. שאמא תמיד הייתה אומרת שאסור ללעוס אלא רק למצוץ אם כואב הגרון.
גיליון של "מעריב לנוער". בעטיפה אפורה שמחכה בתיבת הדואר בימי חמישי
בברלי הילס 90210. אחרי הלימודים ביום שישי, עם תמימות אין קץ כשהדבר הכי מסעיר היה שדונה איבדה את הבתולים ושקלי וברנדה לבשו את אותה השמלה. אחח, החיים בניינטיז.
היום עושים מזה שולחן קפה. התקליט המיתולוגי | צילום:
theflourishingabode
תופסים ראש עם נתן דטנר. וכל מילה מיותרת.
דברים שהיינו אוספים: פוגים, בובות של הזרבובים, קלפים של מכבי תל אביב, קלפים של חבורת הזבל (מישהו שמר אולי את הקלף של דנה קרפדנה?)
יומנוער של זבנג. ההתמכרות של כל תיכוניסט.
להקליט שירים מהרדיו כדי שיהיה לנו אותם משלנו, ולהתפלל שהקריין לא ידבר יותר מדי בהקדמה
ערוצי טלוויזיה. בעידן שיש מאות ערוצים, באייטיז היה שניים ואז הגיע הערוץ השלישי בטלוויזיה שלך, טלטקסט, טלטקסט!
להקליט שירים ברדיו ולקוות שהשדרן לא יהרוס לנו את החוויה | צילום:
אתר יצר
ברוכים הבאים לישראל. את הלוקסוס של היום, הקדים אולם די קטן ועלוב של מקבלי הפנים בנתב"ג: הייתה בו רחבה פתוחה עם עמודים מברזל ושתי יציאות שונות, ואף פעם לא היינו בטוחים מאיפה יגיעו הקרובים ומתי. כמו כן, בקיץ היה שם חם וצפוף בצורה בלתי נסבלת.
פחד מוות מהפרסומת נגד עישון שבה הסיגריות הופכות לתולעים
לימודים: לעטוף את המחברות של תורה בכיתה ב' בנייר כסף ולגזור אותן בצורה של לוחות הברית
לפרק את הרצועה של קלמר הג'ינס.
קפיצי מתכת, סרגלים מתקפלים על היד.
שה הוא צליל בתוך מילה (בלי סודות שולטטט!)
ארוחה יוקרתית בחוץ. סושי? מי בכלל ידע מה זה הדבר הזה? נסו משולש פיצה עם זיתים ומיץ ענבים. זה המקסימום שקיבלנו. ובלי מילה אחת על רגישות לגלוטן.
זהירות: הלשונית של פחיות השתייה הייתה מעוגלת ולפעמים התופסן היה נשבר מבלי לפתוח אותה, והמכסים של קוטג' וגבינה לבנה היו מפח וגרמו ללא מעט חתכים בידיים.
>> בחנו את עצמכם: האם אתם זוכרים את השמות של הממתקים האלה?
>> בואו לשחזר תמונת ילדות ואולי תזכו בפרס
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן