למרות השריטות, הגניחות, הצעקות והאנקות, אני מצליח להתעלות מעל הכאב ולחשוב באופן בהיר וצלול. ההתכווצויות הן סדנת עינויים ימי ביניימית והלחיצות גורמות לתחושה היפרדות פנימית, כאילו הגוף נקרע לשניים מבפנים, אבל אני עומד איתן מולו. מתעלם ממשככי הכאבים ומקבל אותו באהבה. לא כמכשול, אלא כשלב מחויב המציאות. הכאב הוא לא סבל, אני משנן, זאת פשוט עוד תחושה כמו רעב או געגוע. השיכחה תפצה על הכל.
האויב: בית החולים
רגעי השותפות האמיתית בזוגיות הם ספורים, ולרוב נטולי משמעות. שם פלטנו את אותו המשפט באותו הזמן, פה ישבנו וחלקנו שתיקה שידענו את פירושה בלי הסבר. על הנושאים החשובים באמת שמעסיקים אותנו אנחנו מתעמתים ומתווכחים עד שאנחנו מגיעים לעמק השווה. אבל באותם הרגעים בחדר הלידה הרגשתי בבירור שהכאב שלה הוא בפירוש גם הכאב שלי. כשהיא זעקה, זעקתי איתה. כשהיא הזיעה, גם אני הגרתי מים. כשהיא מיררה בבכי חרישי, ניגבתי את הדמעות מעיניי שלי.
אבל כשהיא לחשה במאמץ, בשיאו של עוד ציר, "תגיד להם שאני רוצה אפידורל", נאלצתי להפריד בינינו. לזה, חשבתי ביני לביני, לזה אני לא יכול להסכים. "את בטוחה?", שאלתי בשקט שוב ושוב, ופירשתי בשמחה את השתיקה שלה - שהייתה כולה התכנסות אל תוך תחושות פנימיות שרק מי שמוציאה מתוכה גוף חי יכולה להכיר - כאישור להמשיך בתוכנית המקורית. אם היא באמת רוצה משככי כאבים, היא תבקש גם בהפוגות הקצרות בין הצירים, שכנעתי את עצמה. והיא, כמה נוח, המשיכה לשתוק, או ביקשה מים, או ביקשה עיסוי בגב. לכל אלה נעניתי בשמחה.
אולי הכל נובע מן העובדה שהאחדות הנדירה בינינו לא הייתה קשורה רק ללידה, אלא גם לאויב המשותף שהצלחנו למצוא ברגעים האלה: בית החולים. שנאנו אותו. שנאנו את הריחות במסדרון, את אורות הניאון בחדרים, את הצפיפות במחלקת יולדות, את צפצופי המכשירים שאיש לא מצא קשר ישיר בינם לבין לידה. הצפצוף היה תפקידם העיקרי, ואנחנו בתגובה רצינו לצפצף עליהם. אלא שלא הייתה לנו ברירה. היינו בידיים שלהם. הם נתנו את הפקודות, ואנחנו מילאנו בחוסר חשק.
הכל היה אמור להיות אחרת. התכוננו חודשים לרגעי הלידה. מאשרים ביחד כל שלב, ובונים תוכניות מפורטות כל כך עד שהרגשנו שהצוות יבלה את מרבית הזמן בקריאה של הבקשות האינסופיות שלנו: בבקשה תציגו את עצמכם, תנו לנו להסתובב, תנו לנו לצעוק, אל תחתכו את מה שלא צריך, אל תחדירו מחטים, אל תכריחו אותנו לשכב על הגב, אל תכריחו אותנו ללחוץ בצירים, תנו לנו להיות ביחד עם התינוקת אחרי הלידה. והכי חשוב, אל תציעו לנו אפידורל. אנחנו כבר נבקש לבד אם נרצה.
בחרנו בקפידה את המקום שיוכל לקבל את הבקשות שלנו, בלי לגרום לנו להרגיש מפונקים או ילדותיים. סתם אנשים שרוצים ללדת. לכן היה זה אך טבעי שבמקום להגיע לבית החולים שבחרנו, נגיע לבית החולים שניסינו להימנע ממנו כמו אש. רק רצינו לבדוק משהו קטן וללכת הביתה. מי ידע שהמים ירדו על המיטה במיון?
אל תלדו בלי להודיע, כן?
אחרי כמה שעות מבורכות שבהן נעזבנו לנפשנו והצירים הלכו ותכפו, הגענו לחדר הלידה. תפקידנו, כך התברר, היה לדאוג למוניטין של בית החולים. לכן נקשרה זוגתי אל מוניטור, שמדד את פעימות הלב של בתנו המתקרבת, ולא הורשתה יותר לעזוב את המיטה. מדובר במכשיר בעל חשיבות עליונה, ככל הנראה, כי שורה ארוכה של אנשים לבושי ירוק וחסרי שם נכנסו כל כמה דקות ובדקו אותו בקפידה ועזבו את החדר, לא לפני שהעיפו בנו מבט, כדי לוודא שלא אירעה לידה חלילה בלי שנודיע מראש. הביטחון המסוים שהיה לי בהם נעלם כאשר אחת הירוקות, מיילדת, אני מניח, הגיבה לבקשתנו לא לחתוך מיד את חבל הטבור בטענה שזה מסוכן כי "הדם זורם מהתינוק לשלייה. לא שמעתם על חוק הכלים השלובים?".
וכך מצאנו את עצמנו מהרהרים לפרקים בכל התרגילים הרבים לשיכוך הכאבים שלמדנו בעל פה, וכיצד אי אפשר לממש אותם על המיטה. מהרהרים במוזיקה שתכננו לשמוע ובטייפ שנשאר בבית. מהרהרים בלידה בשכיבה ובכל הצרות שהיא עוד תביא עלינו ומהרהרים בדרכים השונות שבהן נהרוס את הבניין, לא לפני שנברח משם עם בתנו. הפסדנו בכל הקרבות. רק בקרב על האפידורל עוד יכולנו לנצח. וכה יעזור לי אלוהים, לא יכולתי שלא להתבשם מהתחושה שיצאתי מחדר הלידה ההוא וידי על העליונה.
ימים עברו עד שהבנתי שהניצחון היה אחר לחלוטין. הכאב הבלתי נסבל כמעט שבר את גופה העדין של זוגתי, אבל פתח באותם הרגעים חלון אל תוך ליבה, שממנו יכולתי לזהות את כל האהבות, התקוות, הפחדים והחרדות. בלי מחסומים, היא הייתה חשופה לכל עבר. זורקת את הייאוש לעברי בלי בושה, ובוכה משמחה כאילו לא הייתה דאגה בעולם. גיליתי עד כמה גדול המקום שפינתה לי שם, בתוך הלב, וצללתי פנימה. אחזתי בה וצעקתי יחד איתה, וגיליתי לה שהיא כאן, היא עוד מעט פה, אני כבר רואה אותה, אל תפסיקי. היינו ביחד.
ועוד ימים עברו עד שדיברנו על זה. עד שהעזתי לענות לה על התהייה "איך זה שביקשתי אפידורל ואף אחד לא בא". למזלי, היא שמחה על כל מה שעשיתי. "אתה השותף שלי", היא אומרת ומקרבת אותי אליה, "טוב שעזרת לי להתמודד. תן לי לספר לך את הצד שלי". ואחרי שהתמוטטתי על הרצפה, נאנק מכאבים אחרי הבעיטה שספגתי ממנה היא הבהירה: "זה כאב הרבה יותר מזה. רוצה זריקה?".