הייתי בטוח שנתחתן עד לרגע שבו נפרדנו סופית, וגם כמה רגעים אחרי. הרי התחלנו לחשוב על שמות לילדים. השמות שלה היו מלאים בארץ ישראל (כרמל, ארבל וחרמון), גיבורי מלחמה (אבנר, יואב ושרון) ונצחיות לאומית (עמיעד, עמיחי והרצל). אני, לעומתה, לא יכולתי לדמיין תינוק אמיתי, שיהיה לו גוף אמיתי ובטח שלא יקראו לו בשם אמיתי. לכן באופן טבעי השתמשתי בשיחות הזוגיות שלנו כשדה ניסויים לשמות שלא היו מקובלים כלל, אבל אפשר היה לספר עליהם סיפור טוב.
לבננו הראשון הצעתי לקרוא ניחא, מחווה אישית לאגדה האורבנית על אותם הורים שרצו מאוד בן, וכשגילו שנולדה להם בת קראו לה אכזבה. על הבת השנייה ביקשתי לבדוק את הסוגיה מדוע איילת הוא שם לגיטימי, אבל חיות אחרות, חמודות לא פחות, כגון עז, זוכות לחרם. "אפשר גם לקרוא לילד 'טמבל'", הייתי אומר לה בהתלהבות לא מוסתרת. "ככה כשיקראו לו בשמות הוא לא ייעלב. זה החיסון הנפשי המושלם!".
בין אם היה מדובר בחוש הומור קלוקל או בניסיון שלי להתחמק מאחריות, היא התייחסה להצעות ברצינות תהומית. "אתה באמת רוצה לקרוא לבן שלך אפס?" הייתה שואלת אותי בעיניים דומעות. לא עזרו ההסברים והשכנועים, היא הייתה בטוחה שלילדינו צפוי עתיד עגום, רק כי אבא שלהם מטביע בהם אות קלון מלידה. בסוף לא עמדנו בזה והלכנו כל אחד לדרכו. אני לא רציתי להיות עם בחורה שמתייחסת לשמות בחומרה כזאת, והיא העדיפה להצטרף לצבאות השם.
ומה עם ההיסטוריה המשפחתית?
ייתכן ושם החל חוסר ההחלטיות לגבי שמות. כינויים משעשעים יכולתי להמציא ללא הרף. אבל על שם של ממש, כזה שצועקים בגן המשחקים ומקריאים בטקס סיום של התואר הראשון, לא הצלחתי להחליט מעולם. צירופי אותיות שונים ומלאי יופי היו עוברים דרכי, ולא משאירים חותם. המשפט "ככה אני רוצה לקרוא לבת שלי", לא נאמר מעולם. אפילו לא שנים אחרי שהתגברתי על הפרידה ההיא. אפילו לא כשפגשתי את בת זוגי (הפעם השכלתי לבחור במישהי שמחמירה רק בענייני מזון). אפילו לא כשהחלטנו להפסיק ולדבר על ילדים, ולהתחיל לעשות אותם.
ובכל זאת, היא נולדה. עובדה מוצקה שאי אפשר להכחיש. וצריך לקרוא לה בשם. אחרת איך נזמין אותה לשולחן ארוחת הערב? עוד לפני הלידה התברר לי ששמו של ילד הוא למעשה קולב, עליו ניתן לתלות את כל ההיסטוריה המשפחתית. כך במקום להירקב באלבומים מצהיבים ובעבודות שורשים נשכחות, היא מתאווררת לה וזוכה בחיי נצח.
אם עוד פקפקתי בהנחה הזאת, האסימון נפל סופית כאשר אחד מחברינו הטובים ביותר הודיע להוריו שבנו הצפוי יישא דווקא את שם המשפחה של חברתו. ללא אחים בסביבה, בת זוגו הניחה שזו האפשרות היחידה לשמר את שם משפחתה. אביו, איש קר מזג רוב השנה, בכה במשך שלושה לילות עד שהרים את הטלפון והתחנן אליו שלא יגרום לאסון. "המשפחה שלנו תיעלם אם תעשה את זה", הוא התנשף אל תוך השפופרת. חברי ניסה לציין את העובדה ששלושת האחים שלו שימרו את השם המשפחתי, והמורשת לא נמצאת בסכנה, אבל אביו לא שמע את דבריו. "ככה זה עובד!" הוא צעק בייאוש. "הגבר הוא זה שנותן את השם. לא האישה! למה אתה לא מסוגל להבין?!".
מבטיח לבכות רק לילה אחד
כן, לכל אחד היה תפקיד במפעל הנצחת השושלת. מה יש בו בשם המשפחה הזה שאין יוצא דופן שיכול להיפטר ממנו איש לא הצליח להסביר. רק הצהרות נחרצות כגון "אני ראש המשפחה, וזה עלבון אישי", המשיכו להיזרק לאוויר בטונים עולים ויורדים במשך חודשים. ניסיונות התעלמות מהנושא כשלו, הצעות פשרה נדחו על הסף, ולבסוף נותק הקשר בין חברי ובין הוריו סופית. חלק מהמשפחה באמת נעלם.
הבת שלנו, החלטנו בנחישות, לא תהיה קולב ולא קולבית. את החיים שלה היא תתחיל נקייה מכל מטענים קודמים. ההיסטוריה היא לא יותר משלשלאות כבדות שכובלות אותך למקום, ולא הצלחנו לחשוב על סיבה אחת טובה לכבול אותה אליהן. במילא לכל אחת מהמשפחות שלנו יש סדרת הפרעות נפשיות שעוברת מדור לדור. מכיוון שלא היינו בטוחים שנוכל לשנות את הפסיכוזות שלנו לכבודה, החלטנו לפחות לא להעיק עליה עם שם בעל מטען עודף. היינו כל כך מבולבלים מהעובדה שהצלחנו לגבש עמדה בנושא כלשהו במהלך ההיריון, שמאז לא הצלחנו לחשוב ולו על שם אחד. אחרי הלידה אי אפשר היה יותר להתחמק.
קוראים לה מיקה לָאוּרה.
אבל מה זה אומר? שואלים כולם. ועל שם מי לאורה? לכל אלה אנחנו עונים ששם צריך לתת לך רמז על המקום שבו אתה נמצא. כמו מפה. ואנחנו בחרנו לא ללכת על השביל שבו מסתכלים לאחור. בחרנו להיות כאן ועכשיו. התינוקת הקטנה הזאת לא נושאת איתה אנשים שכבר אינם ולא עדות להתחדשות לאומית או לקשר מיסטי אל האדמה. במקום, השם שלה מציב אותה בין שתי התרבויות שהתערבבו לה בבית. אחת מישראל, ואחת מדרום-אמריקה. תמיד היא יכולה לבחור איזה מהשמות מוביל אותה קדימה.
ואולי, בעצם, השם לא צריך למקם אותה בשום מקום. המשמעות היחידה שלו צריכה להיות היא עצמה. כשהשם שלה נאמר, רק היא עולה על הדעת. לא רעיון, לא מקום ולא אדם אחר. אני לא חושש מהיומרה הגבוהה. מההיכרות הקצרה שלי איתה, יש בה מספיק בשביל למלא את השם הזה באופן איכותי הרבה יותר מכל גיבור תנ"כי.
האמת, מבחינתי, היא יכולה להמציא לעצמה שם משפחה חדש כשהיא תהיה גדולה. אני מבטיח לבכות רק לילה אחד.